זהר

ז) בתר דנפקא נפשא מן גופא, ואשתאר גופא בלא רוחא, אסיר למשבק ליה בלא קבורתא, דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ״ד שעות, דאינון יומם ולילה, בלא קבורתא, יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא, ומעכב עבידתא דקב״ה מלעבד. דאפשר דקודשא ב״ה גזר עליה, בגין למיתיה בגלגולא אחרא, מיד בההוא יומא דאתפטר, לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא, נשמתא לאו עאלת קמי קב״ה, ולא יכלא למהוי בגופא אחרא, בגלגולא תניינא, דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא, עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לבר נש דמיתה אתתיה, לא אתחזי ליה, למיסב אתתא אחרא, עד דקביר לקדמיתא, ובגין דא אמרה אורייתא, לא תלין נבלתו על העץ.

פירוש הסולם

ז) בתר דנפקא נפשא וכו׳: אחר שהנפש יצאה מן הגוף, והגוף נשאר בלי רוח, אסור לעזבו בלי קבורה. שכתוב, ​לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. משום שהמת השוהה בלי קבורה כ״ד שעות, שהם יום ולילה, גורם חולשה באברי המרכבה שהאדם רומז לה, ומעכב מעשהו של הקב״ה מלהעשות. כי אפשר שהקב״ה גזר עליו מיד בגלגול אחר, באותו יום שנפטר, כדי להטיב לו, וכל זמן שלא נקבר הגוף, אין הנשמה באה לפני הקב״ה. ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני, כי אינם נותנים גוף אחר אל הנשמה עד שיקבר הראשון. וזה דומה, לאדם שמתה אשתו, שאינו ראוי לישא אשה אחרת עד שמקבר הראשונה. ומשום זה אמרה התורה, לא תלין נבלתו על העץ.