ו) והנה פי הרחם הוא צר, ואין הוולד יוצא משם אלא בדוחק גדול. והוא, כי כל האורות שיש אל אמא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה. ואז נמצא שם אורות רבים מאד, ואין הכלי ההוא יכול לסובלם, ונבקע הרחם דרך פיו, כיון שיש שם בקיעה ממש הוא נבקע ונרחב, ואז האורות התבונה שהם בעל הבית, דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח, ונולד.
ו) פי הרחם הוא צר ואין הולד יוצא משם אלא בדוחק גדול. צריך לזכור כאן כל המתבאר לעיל בחלק ט' (דף תשפ"ז מאות פ"א ואילך כל ההמשך, ובאו"פ שם ד"ה דלת א'), שב' דלתות יש ברחם, שהם עושים שם בחינת ם' סתומה, הסוגרת ומעכבת על הולד שלא יוכל לצאת משם, כי אם ע"י איזה גורם שיפתחו הדלתות, כמ"ש באו"פ שם בדף תש"צ ד"ה והענין הוא, כי, עיין שם היטב. וזה שאמר כאן, שפי הרחם הוא צר ואין הולד יוצא משם אלא בדוחק גדול, דהיינו שיתעורר גורם מיוחד לפתיחת הדלתות.
האורות שיש אל אמא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה. כי בעת לידה, חוזר ומתעורר הקטנות דה"ת בעינים ביסוד דאמא (כנ"ל באו"פ דף תש"צ ד"ה והענין הוא, כי), שמשום זה מסתלקים הג"ר דתבונה מכלים דחב"ד שלה, ונשארת ברוח נפש בלבד. אשר אז עולה הרוח לכלים דחב"ד, והנפש לכלים דחג"ת, ונמצאים הכלים דנה"י שנשארו ריקנים לגמרי מאורותיהם. וזה אמרו שהאורות דנה"י דאמא מסתלקים.
בבטן שלה, ואז נמצא שם אורות רבים מאד. כבר ידעת שענין ריבוי אורות, פירושו עלית מ"ן חדש, הגורם לזווג שמה, כנ"ל בדברי הרב (דף ת"ד אות י"ד. עש"ה ובאו"פ שם). וגם כאן, אחר שחזרה הה"ת לעינים, ואור הנפש דנה"י עלה לחג"ת, כנ"ל בדיבור הסמוך. הנה נעשה שם בבטן דאו"א זווג חדש על המסך דבחי"א, שנתחדש מכח עלית ה"ת לעינים, אשר מזווג זה יצאו ע"ס בקומת אור הרוח, המכונה מוחין דיניקה. כמו שכתב הרב בע"ח שער י"א פרק ט', שבזמן העיבור ראשון בסופו בעת הלידה, יוצאין מוחין שניים דרוח, ויען שאינם נכנסים אלא ע"י היניקה, לכן נקראים מוחין דיניקה, עש"ה. וזהו שאומר כאן "שהאורות שיש אל נה"י דאמא מסתלקים ועולים בבטן שלה, ואז נמצא שם אורות רבים מאד". דהיינו שנעשו שם לבחינת מ"ן, ועליהם נעשה הזווג דאו"א מבחינת כלים התיכונים שלהם, שהם מבחינת מסך בעביות של בחי"א, שמוציאים ע"ס בקומת רוח. וע"כ מדייק "בבטן שלה", להורות על הזווג כי מקום הזווג הוא בבטן כנודע. ומכאן תדע, שעיבור א' כולל ב' קומות, שהם קומת נה"י שבהמשך ירחי העיבור, וקומת חג"ת מהזווג שבשעת הלידה, כמבואר.
ונבקע הרחם דרך פיו כיון שיש שם בקיעה ממש. כי הרחם הוא הראש דישסו"ת כנ"ל (דף א' נ"ז אות ק"ב). והיסוד דכללות, הוא כמעט בפי הראש דתבונה, ע"ש. וז"ש, "כיון שיש שם בקיעה ממש", כי בפה דראש כבר יש שם בקיעה, אלא שנסתם בסוד ב' הדלתות העושים ם' סתומה (כמ"ש לעיל בדף תתכ"ח תשובה כ"ח עש"ה). ולפיכך עתהאחר שחזרה ה"ת בעינים וחזרה הקטנות דדלת וציר הא' למקומה, ונבדלה לעצמה מדלת וציר הב' שהוא מבחינת גדלות, הנה זה נבחן שנפתחו הדלתות ונעשה בקיעה בהם' סתומה, שדרך הבקיעה הזאת יוצא הולד לאויר העולם. וזה אמרו "הוא נבקע ונרחב". כלומר, שנעשה הבדל גדול בין דלת וציר הא', אל הדלת וציר הב', כנ"ל.
[כנ"ל (דף א' נ"ז אות ק"ב) - עי' גם 1, 2, 3 באו"פ, 4; כמ"ש לעיל בדף תתכ"ח תשובה כ"ח - עי' גם 5: דה"ר וד"ה והפוכו]
האורות התבונה שהם בעל הבית דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח, ונולד. פירוש, כי בעוד שז"א היה רק בבחינת עביות דשורש, שהיא בחינת הכתר באור הנפש כנודע, שזה היה בכל המשך זמן העובר, הנה לא היה לו שום הכר לעצמו, אלא שהיה נכלל לגמרי בראש דתבונה, בסוד עובר ירך אמו הוא. אמנם לעת לידה, שחזרה ה"ת לעינים, ונעשה זווג דאו"א על מסך דבחי"א כנ"ל, ונתחדש העביות דבחי"א בז"א, הנה ניכר ההפרש הגדול מראש דישסו"ת שהוא מבחינת למעלה מטבור דא"א אל בחינת הז"א שהוא מבחינת למטה מטבור דא"א, שההבדל ביניהם גדול מאד. וכיון שהוכר השינוי הגדול הזה אשר בז"א, נבחן זה כמו שיצא וירד משם לדרגתו ולמקומו, שזה נקרא בשם לידה ויציאה לאויר העולם. וזה אמרו "שהאורות דתבונה שהם בעל הבית דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח". כלומר, שז"א נדחה מבחינה הגבוה דתבונה, ויוצא לחוץ ממנה, כי הוכר עביותו שהוא מבחינת למטה מטבור, ואין לו שום שייכות אל בעל הבית דהיינו אל התבונה, כנ"ל. ושינוי הזה לפי עצמו, נבחן ללידה ויציאה לחוץ, והבן היטב. אמנם מטרם שנתחדש שם הזווג על עביות דבחי"א, לא היה ניכר הז"א שהוא בחינת אורח בבית הזה שהוא הרחם, כי בהיותו רק בבחי' עביות דשורש, היה נכלל לגמרי בבחינת הרחם, והיה כמו ירך אמו בעצמו. אלא באותו הרגע שניכר בו שהוא אורח, נחשב כנולד, כמבואר.