תוכן

ו) ועתה נבאר מה שהתחלנו, בענין יהי שם י"י מבורך, רישי קשי וסופו רך, כנזכר פרשת תצוה דקע"ו, ואחר זה נבאר תפילות ר"ה. והנה כבר ידעת, כי לעולם שם מ"ב בראש, והנה בארנו לעיל, כי ​ביום ר"ה אינו ננסר אלא סוד הראש של זכר ושל הנוקבא, והנה הנוקבא לוקחת כל הדינין של ראש הזכר, והנה ז"ס מ"ב של מברך כי שם מ"ב הוא בראש, ולכן הוא רישיה קשיא. אבל סופו רך, משום כשמסיימין הדינין, אז הוי בנוקבא דתקיף חילהא, כי אחר שמשלמת לפעול הדינין שלוקחת מהזכר, אח"כ אין בה עוד מה ליתן, ולכן סופה רך. אך הזכר אינו כן, כי הוא אינו צריך לזולתו, ואדרבא רישא וסופו קשה, כי כל מה שהולך הוא מתגבר והולך. ובזה ידעת, כי אינו חולק לשון זה עם ספרא דצניעותא, האומר כי דינין דנוקבא נייחין ברישא וקשיא בסופא, כי התם הוא בסוד הדינין בעצמם, שהם נה"י של הזכר, שהם המוחין לה, והם נייחין ברישא, אבל בסופא, נה"י אינו נעשין מוחין, והם תקיפין. אבל הכא אינו מדבר בדינין עצמן, רק בבחי' מה שלוקחת מן הזכר, כי בתחלה קשין, ואח"כ שאין לה מה לקבל אז הם נחים.