תוכן

ו) עוד שאלתני זה ימים, על מה שנאמר בזוהר פרשת לך לך, ה"ס נקודין וכו', וראיתי כתבך שנית, התחלת ליכנס דרך נקב קטן ולא יכולת, והריני פותח לך פתח כפתחו של אולם. וצריך אני לבאר לך כל המאמר מתחלתו למען תבין. וזה לשון הזוהר, וה' בהיכל קדשו, כד בעא קב"ה לברוא שש קצוות, שהם נקרא עלמא, מסתכל גו מחשבה שהיא חכמה וצייר בה השש קצוות, רשומות דקות כקרני חגבים, ומרוב אור החכמה, לא יכלו השש קצוות לקבל אור החכמה, כי לא היו רגלים מרוב ניצוצות אור העליון כי רב הוא, כאשר לא יוכל אדם להסתכל באור השמש באור בהיקותו, וכמעט יחשכו עיניו. כן ו"ק אלו, לא יכלו לקבל אור בהיקות החכמה, ולא היה להם קיום וההעמדה, וזהו לא יכלו למיקם, עד שנתלבש החכמה בבינה, בסוד ההיכל הפנימי, שנכנסה בתוכה החכמה, בסוד סמך דאפרסמון, ושם בבינה נתעבו יותר וא"ו קצוות אלו, כי בחכמה היו רשימות לבד, לכך אמר ורשים רשימין. אמנם בבינה, איתרשמו ואצטיירו אתוון בגילופייהו, ויצטיירו בסוד וייצר, ציר"י, שהיא נקודת הבינה, והאותיות נחקקו בבינה, ומשם נצטיירו השש קצוות, אחר שנצטיירו ונחקקו בבינה האותיות, כי האותיות בבינה מבפנים, ושש קצוות תמיד לבד, וזהו מפניו. וחכמה ובינה זו, הם חכמה ובינה עילאין או"א, הנזכר בזוהר באדרא זוטא למברי שמים, שהם שש קצוות שבז"א הנקרא שמים. אסתכל באור קדמאה, הוא חסד עליון, והיא חכמה שבז"א, ונתעטף בו בסוד התלבשות, לשיוכל לקבל האור העליון. אמנם אין התלבשות הזה בהתלבשות ההיכל, כי הנה כאשר ההיכל מפסיק יתמעט האור, וזה כי מרוב אור החכמה לא יכלו לקבל אורה, כי אם על ידי הפסק רב תוכיות ההיכל. וכאשר נתעטף אין כל כך הפסק, וזה לפי שכבר נתמעט, ויוכלו לקבל בהפסק מועט, דמות עיטוף, והסתכלותו באור קדמאה הוא לעשות ז"א, דוגמת אור קדמאה, תוכו חסד, מטה כלפי חסד.