תוכן

ו) הנה פתח ואמר, וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, כד בעא קב"ה לברוא השש קצוות, שהם הנקראים עלמא אסתכל גו מחשבה, שהיא חכמה, וצייר בה השש קצוות, רשימות דקות, כקרני חגבים. ומרוב אור החכמה, לא יכלו השש קצוות לקבל אור ממנה, כי לא היו נגלים מרוב ניצוצי האור העליון כי רב הוא, כאשר לא יוכל האדם להסתכל באור השמש, לרוב בהיקותו, וכמעט יחשכו עיניו. כן שש קצוות אלו, לא יכלו לקבל בהיקות רוב החכמה, ולא היה להם קיום והעמדה, וזהו ולא יכלי למיקם, עד שנתלבשה החכמה בבינה, בסוד ההיכל הפנימי, ונגנזה בתוכו החכמה, בסוד סמך מאפרסמון. ושם בבינה נתעבו יותר השש קצוות, כי בחכמה היו רשימות לבד. וכך אמר, ורשים רישומין. אמנם בבינה אתרשימו ואצטיירו אתוון בגלופייהו נצטיירו, בסוד וייצר צר"י שהיא נקודת בינה. והאותיות נחקקו בבינה כנודע ומשם נצטיירו השש קצוות, אחר שנצטיירו ונחקקו בבינה האותיות כי האותיות בבינה מבפנים, ושש קצוות קמיה לבר. וזהו מפניו. וחכמה ובינה אלו, הם חכמה ובינה עלאין, אבא ואימא, הנזכר באדרא זוטא, בעא למברי שמים, שהם ששה קצוות שבז"א, הנקרא שמים. אסתכל באור קדמאה הוא חסד עליון והוא חכמה שבז"א, ונתעטף בו בסוד התלבשות לשיוכל לקבל האור העליון. אמנם אין התלבשות זה, כהתלבשות היכל, כי הנה כאשר ההיכל מפסיק, יתמעט האור. וזה, כי מרוב אור החכמה, לא יכלו לקבל אורה, כי אם על ידי הפסק רב, תבנית היכל. וכאשר נתעטף אין כל כך הפסק. וזה, לפי שכבר נתמעט האור, ויוכלו לקבלו בהפסק מועט דמות עטוף, והסתכלותו באור קדמאה הוא לעשות ז"א דוגמת אור קדמאה, תוכו חסד מטה כלפי חסד.