זהר

ו) ביומא דכפורי, דאיהו חתימא דדינא, וקיימי ישראל בקדושתא דמאריהון. בההוא יומא, בגין דלא יקרב דלטורא למקדשא, יהבין ליה שעיר, דאתי מסטרא דרוחא מסאבא, והוא מסאבא, ורוחא מסאבא אתהני מיניה, והוא אתעסק ביה, ולא קריב למקדשא לסאבא. וכדין אנפין נהירין, וישראל אשתזיבו מניה.

פירוש הסולם

ו) ביומא דכפורי דאיהי וכו': ביום הכפורים שהוא חתימת הדין, וישראל עומדים בקדושת אדונם, ביום ההוא נותנים לו שעיר, כדי שלא יקרב המשטין אל המקדש, דהיינו השעיר לעזאזל, שהשעיר בא מצד רוח הטומאה. והוא טמא, ורוח הטומאה נהנה ממנו, והוא, המשטין, מתעסק בו, ואינו קרב אל המקדש לטמא. ואז הפנים מאירים, וישראל נצולים ממנו. (ביאור המאמר הזה, תמצא בהסולם פרשת ויצא, מאות שפ"א עד אות שפ"ז. ובפרשת נח אות ק"ד וק"ה).