זהר

ו) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה וגו'. היינו דא"ר אלעזר, ארבעין שנין נהיר שמשא לון לישראל, ואתכניש לסוף ארבעין שנין, ונהיר סיהרא. אר"ש ודאי הכי הוא, היינו דכתיב ויש נספה בלא משפט והא אתערו חברייא. ואנן נוקים ליה לקרא, אבל על מה דאתערו חברייא כלא הוא אצטריך לעלמא, לתועלתא דב"נ, דיתכנש עד לא מטון יומוי.

פירוש הסולם

ו) ויאמר וגו' מאה ועשרים שנה וגו': היינו שא"ר אלעזר ארבעים שנה האיר השמש לישראל ונאסף לסוף ארבעים שנה, והאירה הלבנה, ע"כ אמר ​לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו'. כי הגיע זמן שליטת הלבנה, שהיא בחינת יהושע. א"ר שמעון, ודאי כך הוא, היינו שכתוב, ​ויש נספה בלא משפט, וכבר העירו החברים, ואנחנו נעמיד הכתוב, אבל על מה שהעירו החברים, הכל הוא צריך לעולם לתועלת האדם, שיסתלק מטרם שיבא זמנו. דהיינו שנספה בלא משפט. כמ"ש לפנינו.