תוכן

ה. ובזה מתבאר לנו מה שבכמה מקומות בזוהר (למשל יתרו אות שלב ; משפטים אותיות נא, עג) מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר (עי' הקדמת ספר הזוהר אות קצז ובהמשך המאמר פיקודי אורייתא) קורא לתרי"ג מצות – "תרי"ג פקודין".
כי מתחילה מחוייב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחינת "תרי"ג עיטין", דהיינו עיצות איך שיזכה סוף סוף לבא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, ועל דרך שאיתא בגמרא "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל".
אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, ועל ידי קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה הוא סוד הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצוה הזאת, שזה סוד "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין", בדומה לאדם המפקיד אבנים טובות ומרגליות בכלי, ואומר לאוהבו קח לך הכלי, אמנם תשמור אותה מן הגנבים והלסטים, ונמצא שכל המדובר ביניהם הוא מהכלי לבד, אבל עיקר הכוונה היא על האבנים הטובות המופקדות שמה, ודו"ק היטב.