תוכן

ביאור, המאור שבה מחזירו למוטב / ביאור על דברי חז"ל אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב / התנצלות על שגילה בחכמה יתר מהקודמים
ה. ובזה תבין מה שכתוב בזוהר (נשא אות צ') "דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא", וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה. וכן אמרו ז"ל (ירושלמי חגיגה א, ז ; איכה רבה פתיחתא ב'), "המאור שבה מחזירו למוטב", ודקדקו זה בכונה גדולה, להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, 'כתפוחי זהב במשכיות כסף' (משלי כה, יא), בה צרור זו הסגולה להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה.
והגם ששלימות הדעת מקוה לנו בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב (דניאל ב, כא) "יהיב חכמתא לחכימין וכו'", ואומר (שמות לא, ו) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", ועל כן להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם אנו צריכין מקודם, באופן שנהיה ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב.
וכיון שכן, הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא הי' כן בזמן הקודם, מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוונותינו הרבים עד היום הזה. והיינו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח, א) "אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי", היינו שכולם יהיו פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת משיח בן דוד כנ"ל. "או בדור שכולו חייב", דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהי' אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד, כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו במהרה בימינו אמן.
ועפ"י הדברים האלה, הסרתי מעלי טענה גדולה, בזה שהרהבתי מכל הקודמים אותי, ובאתי בספרי זה, בגילוי יסודות החכמה שדרכן לכסות, שעד הנה לא עבר בה אדם עוד, דהיינו מהות העשר ספירות לכל משפטיהם, בישר וחוזר, ופנימי ומקיף, וסוד ההכאה, וסוד ההזדככות, אשר המחברים שקדמוני בכונה פזרו הדברים הנה והנה, וברמיזות דקות, באופן שידו של אדם אינו ראוי לקבץ אותם. אשר אנכי באורו יתברך שהופיע עלי, ובעזרת רבותי, קבצתי אותם, וגליתי הדברים די באר ובצביונם הרוחני, למעלה מן המקום ולמעלה מהזמן. והיו יכולים לבוא עלי בטענה גדולה, ממה נפשך, אם אין פה נוספות על רבותי, אם כן האר"י ז"ל ורבי חיים ויטאל ז"ל בעצמם והמחברים האמיתיים מפרשי דבריהם, היו יכולים לגלות ולבאר הדברים בביאור גלוי כמו שעשיתי אנכי. ואם נפשך לאמר שלפניהם הי' גלוי, אם כן מי הוא המחבר הזה, אשר ודאי זכות גדול הי' לו להיות עפר ואפר תחת כפות רגליהם ז"ל, לומר שנחלתו שפרה לו ה' יותר מנחלתם.
אמנם כן, לא הוספתי על רבותי, ולא באתי בחדשות כמו שתראה במראה המקומות על יד החיבור, שכל דברי כבר רשום וכתוב בשמנה שערים ובעץ החיים ומבא שערים מהאר"י ז"ל, ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת. אלא המה כיונו לכסות הדברים, ועל כן פזרו אותם אחת הנה ואחת הנה, והוא מפני שדורם לא הי' עוד כולו חייב, והי' צריכים לשמירה יתירה, כנ"ל, מה שאין כן אנו שבעוונותינו הרבים נתקיימה בנו כל דברי רז"ל האמורים מראש לעקבתא דמשיחא, שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, ועל כן דברי מגולים ומסודרים.