זהר

ה) כד נפקי מניה לאתחזאה בגו זהר דלא נהרא, מתישבן ולא מתישבן, קיימן ולא קיימן, בגין דלא מתישבן באתר אחרא. מאילנא דא נפקי תריסר שבטין. דמתחמן ביה, ואינון נחתו בהאי זהר דלא נהרא, לגו גלותא דמצרים, בכמה משיריין עלאין, הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו'.

פירוש הסולם

ה) כד נפקי מניה וכו': כשהאורות יוצאים ממנו, מן האילן, להראות בתוך הזהר שאינו מאיר, שהוא מלכות הכוללת, שמבחינת מחזה ולמטה דז"א, שבה עצמה יש זו"ן, שהם זו"ן הקטנים הנקראים יעקב ורחל. האורות פעם מתישבים, ופעם אינם מתישבים בה, נמצאים ואינם נמצאים, משום שאינם מתישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, שהוא מבחי' מחזה ומעלה דז"א, הנקרא ישראל. מאילן הזה יוצאים י"ב שבטים שתחומיהם בו, שה"ס י"ב אורות המכונים י"ב גבולי אלכסון, המבוארים היטב לעיל (לך דף ח' אות י' ד"ה ומכח. ובפרשת ויחי דף ר"ו אות תרנ"ג ד"ה ת"ח ע"ש) והם ירדו בזהר הזה שאינו מאיר, לתוך גלות מצרים בכמה מחנות עליונים. ז"ש ואלה שמות וגו'.
כי עכשיו מובן היטב, מה שהכתוב מתחיל בישראל, דהיינו ​ואלה שמות בני ישראל, שהוא משום ששורש אורות של י"ב השבטים באים מן האילן הנקרא ישראל, דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, וכן מה שגומר ביעקב, שאומר, הבאים מצרימה את יעקב, כי עברו מבחי' ישראל, לבחינת יעקב שמחזה ולמטה דז"א, ששם י"ב אורות של השבטים אינם יכולים להתישב כמ"ש לעיל, וזהו הבאים מצרימה, שהוא לשון מצר, וע"כ שלטו בהם המצרים. (ועי' מ"ש לך מ"ד אות ק"ח ד"ה ויהי) ששם נתבאר עצם הצורך של גלות מצרים.