תוכן

ה) וע"ז מתורץ קושיא אחת, שאיך אפשר, שלחם החומרי זן חלק הנפש שבאדם שהוא רוחני, ואם אין אדם אוכל לחם ולא שום מזון כמה ימים, ימות ברעב ותצא נשמתו ממנו, ואם יאכל לחם יחיה, והאיך אפשר שהלחם יעמיד נשמה הרוחנית. ומהכרח קושיא זו, אמרו הפלוסופים שאין השארה לנפש, וכמות זה כן מות זה, ובמות האדם ויופסד חלק גופו, ג"כ יופסד חלק נשמתו, מכיון שהיא נזונית מדבר חומרי, גם היא חומרי. ואין האמת כן ח"ו, כי לא ידעו מה שאמרנו, שיש חיות אל המזון, שהוא חלק רוחני שבו, להחיות חלק רוחני של חיות האדם. וז"ש ויאכילך את המן הרוחני, להודיעך כי לעולם אין מי שיזון את האדם, אלא חלק רוחני שבו. וז"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, היינו מה שיצא מפיו יתברך בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו הדיבור נכנס באותו המזון, והוא זן ומחיה את האדם, לכן צריך לברך על המזון, כי על ידי הברכה מעורר החיות. וכן ענין המצוה, כי ברכה שאנו מברכים עליה, גם היא מועילה אל החיות שבה. נמצא, שיש במצוה מחשבה דבור מעשה, היינו: הכונה שהוא מחשבה, והברכה הוא דבור, והמעשה. וע"כ אמר הכתוב כל המצוה בשלמותה עם הכונה כנ"ל. וכדי שלא יאמר האדם שמי שאינו יודע כונת המצות, שלא יהיה לו חלק לעה"ב, לז"א וזכרת וכו', תזכור אכילת המן, כי כונתו יתברך להודיעך תירוץ ע"ז, כמו שהמן היה רוחני, עכ"ז היה בו כח לזון ג"כ חלק הגוף שבאדם שהוא חומרי, כן תדע כי גם החומרי יזון חלק הנפש, שידיעת ההפכים א'. וז"ש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם חלק החומרי שבו, שע"כ נקרא אדם, שהוא קרוץ מחומר מאדמה, כי על כל מוצא פי ה', היינו המן שהוא הרוחני בהחלט, שיצא מפיו יתברך, עליו יחיה האדם חלק החומרי שבו כנ"ל, וכן ג"כ יהיה להיפך, כי כשאוכל בלי ברכה, שלא נתעורר החיות שבו, וכן אכילת הרשעים שהוא בלי ברכה, גם היא תזון חלק הנפש שלו, אלא שלא יהיה התועלת שיעשה אל הנפש בלא ברכה, כמו התועלת שיהיה לו עם הברכה. וכן הענין במצוה עצמה, כי אף שתהיה בלא כוונה, תועיל לאדם לעוה"ב ג"כ, אלא שאינו בהשואה גמורה אל מי שיעשה בכוונה.