תוכן

ה) הנה בכל דור ודור בא משה בסוד העיבור, לפי שהקב"ה לא היה רוצה לקבל הע"ר, ובזה לא היה הגלות לעולם, שנאמר חרות על הלוחות. והוא קבלם, בחשבו כי טוב להכניסם בקדושה, ובפרט שהיו נוגעים לו קצת, כמ"ש העם אשר אנכי בקרבו, וכתיב וכל העם אשר ברגליך, ולזה רצה לתקנם, ואדרבה הם קלקלו ישראל. וז"ש לך רד כי שחת עמך, נשחת לא נאמר, אלא שחת, שחת לישראל. ועתה רוב הדור מהם, ולזה הוצרך משה לבא בעיבור א' לנ' שנה, לפי שהוא שורשם, לתקנם, שלא יטעום ע"ר. וקודם שחטאו ישראל, היה משה בתכלית השלימות, והיה משיג שער הנ' של נש"ב הגדול מכולם. וכשחטאו ישראל, נעלם ממנו. וז"ש ל"ך רד כי שחת עמך, רד ל"ך. וז"ש רז"ל נ' שערי בינה נבראו בעולם, ונתנו למשה חסר א'. פי': מעיקרא שלא (שלם) היה, אלא שאח"כ חסרוהו, היותם מעט מאלקים, והוא אות א'. או פי', שחסרו הרבה, ולא נשאר לו אלא מ"ט. כמשארז"ל, אל תקרי מעט, אלא מ"ט. והמ"ט הם מעט מזעיר, בערך שער הנ', הגדול מכולם.