תוכן

ה) ואמנם ענין ההוא רוחא כי הלא ניתן לה ב' עיטרין, שהם החו"ג, שהם מ"ה ב"ן. ואף על פי שבהיות הנוקבא אב"א, אינה יכולה לתקן ולעשות פרצוף, אם לא ע"י שניתוספה שניתנת בה ה"ג, עכ"ז אינה לוקחת ה"ג עצמם, כי אינם רק הארה בעלמא, העוברת שם דרך האחורים, כי הלא הה"ג ירדו, אחר כלות החסדים ועמדו ביסוד דז"א, ומשם עובר הארתם אל הנקבה. ואמנם ה"ג עצמן, א"א שתקבלן אם לא ע"י זיווג ממש, כי אז יוצאין לגמרי מן היסוד שלו, ונתנין ביסוד שלה, ואלו תמיד נשארין בה שם, והם חיותם, ונקרא נפש המלכות. כי עצמות המלכות לא נעשה אלא מהארה שלהם כנ"ל, ואלו עמדו שם תמיד לשורש, כמו השאור של עיסה. ואין לך שום זיווג לעולם דזו"ן, שאין זיווג או"א קודם להם. והטעם, כי אלו הב' עיטרין דנטלו זו"ן, הווין לגופייהו, אבל לחדש מחדש בנים אחרים, אינם יכולין אם לא שיקחו תוספות ההוא מלמעלה מאביהם ואמם. גם או"א לוקחים חיות יותר מלמעלה, עד המאציל העליון, כי הוא לבדו יש בו כח לחדש תמיד, לפי שאין לו סוף, משא"כ בנאצלים, שאין להם אלא לעצמן, מה שניתן להם מלמעלה. לכן דע, שאין זיווג למטה בז"א, שאין זיווג ההוא נמשך מלמעלה עד אין סוף. וזה כוונת יחוד ק"ש באמיתתה, כי כבר ידעת שהוא זיווג או"א, להמציא מוחין חדשים לזו"ן הבנים שלהם, כדי שיוכלו גם הם להזדווג ולהוציא בנים אחרים, ולכן צריך בשעת ק"ש לכוין להשלים הזיווג עד א"ס, כי ז"א יקבל מאו"א, ואו"א מכתר, וכתר מעתיק עד א"ס, ובעונותינו לא נמסר בידינו.