זהר

ה) כזהר הרקיע, דאיהו כליל כל גוון. זהר טמיר וגניז. זהר בהיר בשחקים. זהר זריק נצוצין ומבהיק כברק לעיינין. זהר זהיר חוור כסיהרא. זהר זהיר סומקא כמאדים. זהר מבהיק כליל ירוקא כחמה. זהר ירוק כככב. זהר כליל חוור וסומק. זהר זהיר לכל עבר, כמאן דמחא בפטיש וזריק שביבין לכל סטרא.

פירוש מעלות הסולם

ה) כזהר הרקיע דאיהו וכו': יזהירו כזהר הרקיע. שהוא כולל כל הצבעים. זהר סתור וגנוז. זהר בהיר בשחקים. זהר הזורק ניצוצות ומבהיק כברק לעינים. זהר המזהיר בצבע לבן כלבנה. זהר המזהיר בצבע אדום כמאדים. זהר המבהיק בהארה כלולה שהיא ירוקה כחמה. זהר ירוק כככב. זהר הכולל לבן ואדום. זהר המזהיר לכל צד. כמי שמכה בפטיש וזורק שביבי אור לכל צד.
ביאור הדברים: הזהר בא להורות לנו כאן בהקדמה מקורם של כל הגילויים אשר בהם בא לבאר את תוה״ק. עד היכן מגיעים, ובזה יתבאר ג״כ שם קריאת הספר בשם ספר הזהר ולא בשם ספר האור. וכ״ז נדע ע״י פירוש הכתוב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו'. אשר זהר הרקיע פירושו הארת ג״ר המתגלה ע״י השתוף דמדת הרחמים במדת הדין, וה״ס מה שאמרו חז״ל בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין שהכוונה היא על מלכות דכתר דא״ק שמזווגה יצאו פרצופי א״ק, שהיא בחינת מה״ד ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין (ב״ר ספי״ב) פי׳ ראה שאין קיום להעולמות, העלה מדת הדין שהיא מלכות למדת הרחמים שהיא בינה אשר ע״י התחברותן של ב׳ הנקודות יחד נעשה תקון הפרסא בכל המדרגות בסוד הכתוב יהי רקיע בתוך המים כי הפרסא נקראת רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים וז״ס הפרסא שבגו מעוהי דבר נש המבדילה בין אברי החיות שהם הריאה והלב, ובין המעים שהם אברי המזון והיא פרסא באלכסונא מהחזה עד נגד הטבור. ופרסא זו נעשתה בפרצוף שני דס״ג דא״ק, הנקרא נקודות דס״ג או עולם הנקודים. ולפיכך מגלגלתא ע״ב ס״ג אין לנו מושג כלל להיותם מבחינת הזווג של המלכות במקומה טרם עלייתה לבינה, והזהר אינו מדבר מהם אלא ברמזים דקים, ותחלת הדבור של חכמי הזהר ורשב״י הוא מעולם הנקודים ולמטה, אשר כבר נתתקן בהם הפרסא הנקראת רקיע. ונמצא עי״ז שהמלכות עלתה במקום בינה שהיא הרויחה ב׳ ספירות הראויות לקבל אור העליון, שהן ספירת בינה וספירת תפארת. כי בהיות מלכות במקום בינה נמצאות בינה ותפארת מתחתיה והן כלולות בה. ולכן אחר שבני אדם מעלים מ״ן ע״י מצות ומעשים טובים, המה ממשיכים הארה חדשה מלמעלה המורידה את המלכות ומקום הזווג בחזרה למקומה, דהיינו למטה מתפארת ויוצאת המדרגה בשלימותה בה׳ האורות נפש רוח נשמה חיה יחידה. שהם מקובלים בהספירות בינה ותפארת שנכללו מקודם לכן במלכות ואז גם נשמות הצדיקים מקבלות מוחין עליונים להיותן נכללות במלכות העליונה. הרי שכל האורות והשפע העליונה מתגלים רק מכח מלכות שעלתה לבינה ונעשה שם סיום חדש שנקרא רקיע ואם לא תקון הרקיע לא היה שום קיום לעולמות, ולכן נקראים כל האורות הללו בשם זהר הרקיע היינו האור המתגלה בסוד הזווג על מסך משותף מרחמים ודין. וזהו פירוש הכתוב והמשכילים: שהם נשמות הצדיקים, המסתכלים בסודות החכמה שנקראת עינים יזהירו: יקבלו המוחין שלהם מזהר הרקיע אבל ממעל לרקיע עין לא ראתה. ולכן מביא הזהר את הכתוב הזה בתחילתו. והולך ומבאר עשרה מיני זהר, שהם עשר הספירות דאצילות ומתחיל מעתיק דאצילות להיותו אמצעי בין א״ק לאצילות וכלול בו המלכות שלא נמתקה בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה ונגנזה ברישא דלא אתידע (עי׳ בע״ח שער א״א פ״ב בסופו) אמנם מלכות זו היא שורש למלכות הממותקת והיא מדלקת את אורות הבינה אחר שכבו. וזה אמרו, דאיהו כליל כל גוון אפילו גוון המלכות הבלתי ממותקת.
זהר טמיר וגניז הוא כתר דאצילות שהוא פרצוף א״א, ומה שאומר טמיר וגניז הכוונה על ב׳ הראשים אשר יש בא״א גלגלתא, ומוחא סתימאה, אשר הראש הא׳ שהוא גלגלתא הוא טמיר ונעלם להיותו קרוב לרישא דלא אתידע והוא בשליטת חסדים כמו רדל״א. לכן נקרא טמיר. והראש הב׳ שהוא מוחא סתימאה נקרא גניז כמי שיש לו אוצר גנוז וחתום, לא להשתמש ממנו, רק לעתים רחוקות לעת צורך גדול לוקח משהו מן האוצר, כך היא חכמה סתימאה. הראש הג׳ לרדל״א, שהוא הראש לכל החכמות, וכל החכמה המתגלה באצילות היא רק טיפין טיפין מחכמה סתימאה וע״י הבינה דא״א שחזרה לראש ונקרא ל״ב נתיבות החכמה כמו״ש להלן בביאור חו״ב. (ועיין באדרא זוטא אות ל״ו ל״ז ובסלם כל ההמשך שם).
זהר בהיר בשחקים : זהו חכמה, פרצוף אבא דאצילות, ועיין באדרא זוטא אות ע״ה וז״ל שירותא דא, אב לכלא, התחלה זו, שהיא החכמה דל״ב נתיבות הוא אב לכל פרצופי אצילות. אב לכלהו אבהן שהם חסד גבורה תפארת דז״א שנקראים אבות בסוד האבות הן הן המרכבה. אתחברו חכמה ובינה דא בדא ונהירו דא בדא, כד אתחברו אולידו ואתפשטת מהימנותא ע״י החבור של אבא ואמא נולדו זו״ן ואמונה שהיא מלכות נתפשטה. הכוונה היא היות כי מקום המלכות היא בתפארת, ובגדלות כשהיא נקראת חכמה תתאה היא מתפשטת ותופסת כל המקום שמן החזה ולמטה שהוא נצח הוד יסוד, ויונקת מהם כמ״ש בזהר בסוף האדר״ז ומטרוניתא לא מתברכא אלא בכללא דתלתא אלין דאינון נצח הוד יסוד. ונצח הוד נקראים שחקים ששוחקים מ״ן לצדיקים היינו יסוד, ולכן נקרא חכמה זהר בהיר בשחקים אשר הוא מאיר ומתגלה במלכות ע״י נ״ה שנקראים שחקים.
זהר זריק נצוצין. ומבהיק כברק לעיינין. זהו בינה. ותדע שבכל מקום שנזכר בזהר נצוצין רומז על אור חוזר שהוא אור דחסדים. ועינים הן תמיד אור החכמה. ובינה משורשה היא עצם חכמה היינו בחי״א שנתפשטה מן הכתר, בכדי לגלות את בחי״ד שהיא הכלי המשתוקק לקבל את אור החכמה. והיות אשר בכל התפשטות כלולה ג״כ הארת השורש שהוא הרצון להשפיע ולכן נתעורר רצון זה במלכות דחכמה וממנה נעשתה הבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, שהיא בינה. ולכן אומר כאן זהר זריק נצוצין שהוא בינה החפצה באור דחסדים.
ואחר שבינה הוציאה את אור דחסדים לחוץ פנתה פניה לחכמה בכדי להמשיך הארת החכמה שהיא אור חיה. שע״כ בינה נקראת אם בסוד אם לבינה תקרא, אשר כל הצטרכות של התחתונים ממנה באה, או חסדים או הארת חכמה ולכן אומר כאן בספירת בינה ומבהיק כברק לעיינין אשר החכמה הנקראת עינים, הבאה לתחתונים ע״י הבינה היא רק הארה לשעתה, כמו הברק אבל עיקרה היא חסדים.
זהר זהיר חוור כסיהרא: הוא חסד, בסוד חסד דמתגלייא אפומא דאמה שהוא עטרת היסוד ובעת אשר השכינה הקדושה מקבלת את אור החסד הזה אז מאירה בכל שלימותה וזוהי סיהרא באשלמותא שהיה בימי שלמה. לז״א חוור כסיהרא שמתגלה לנו גוון חסד זה ע״י הלבנה במלואה.
זהר זהיר סומקא כמאדים: זהו גבורה. בסוד אברהם הוליד את יצחק שהוא קבלה ע״מ להשפיע (ועיין בהקדמת ספר הזהר אות קפ״ד ובהסולם שם) ובסוד אית רוגזא דאקרי ברוך (זהר וישב אות קי״ב).
זהר מבהיק כליל ירוקא כחמה: הוא תפארת קו האמצע המכריע בין ימין ושמאל, ומתלבשים הגבורות דשמאל שהם גוון אדום בחסדים דימין אשר גוונם הוא לבן. ולכן מבהיק בהארה כלולה, ותדע שתפארת היא בינה דחסדים, כמו הבינה בג״ר. (עיין במראות הסלם בהקדמת ספר הזהר מאמר השושנה).
זהר ירוק כככב: הוא נצח. והוא ו"ק דתפארת, ולכן הארתו ירוקה, ולהיות הנצח הוא ג״ר דנה״י, כמו החסד שהוא ג״ר דחג״ת ולכן עומד בימין ואין בו אדמימות כמו בתפארת (ועיין בשער עתיק בע״ח בדרוש הספיקות) ושולט בו הלבן על האדום בסוד נעימות בימינך נצח. ובסוד נצח ישראל לא ישקר.
זהר כליל חוור וסומק: זהו הוד שהוא בקו שמאל והאודם שולט בו על הלבן. והוא יתוקן בגמר התקון ומ״ש בזהר בראשית אות קמ״ה יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתת מהודך עליו. ע״ש בהסולם כי הודו של משה, הוא מבחינת פנימיות ז״א, בסוד משה מלגאו.
זהר זהיר לכל עיבר, כמאן דמחא בפטיש וזריק שביבין לכל סטרא: זהו יסוד, כי זווג של היסוד נעשה על המסך בסוד ההכאה המעלה אוד חוזר להלביש את אור הישר, ואז ישנם חכמה וחסדים בהקומה. לזה אומר זהר זהיר לכל עיבר הן לחכמה והן לחסדים. ומ״ש כמאן דמחא בפטיש רומז על זווג דהכאה. (וענין זווג דהכאה והעלאת או"ח שנעשה לכלי קבלה במקום הרצון לקבל הוא ענין ארוך ומפורש היטב בפתיחה לחכמת הקבלה למרן בעל הסלם זיע״א ע״ש).