ד) ולא לקח שאר מקום כל אור המקיף או יותר למטה ממנו, והאור המקיף דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דאדם קדמון.
ד) ולא לקח שאר מקום כל אור מקיף או יותר למטה ממנו. מדייק בזה לומר שאין כוונתו שהכלים שמחזה ולמטה דא"ק, שנפלו תחת רגלי א"ק, לקחו ממש כל המקום של או"מ דיושר. שהרי יש באו"מ דיושר זה, ע"ס זו בתוך זו המתעגלים מסביב נקודה המרכזית דצמצום ב', כמ"ש לעיל. ונודע שבבחינת עיגולים נבחן סופם במרכזם, דהיינו בנקודה הפנימיות של המרכז, וכל היותר חיצון מנקודה המרכזית הוא משובח יותר, בלי שום הבחן של מעלה מטה. כי עיגול הפנימי הוא מלכות, ומחוצה לו עיגול היסוד וכו', עד שעיגול הכתר הוא היותר חיצון. אשר לפי זה נמצא, שבחצאי עיגולים התחתונים, כל היותר תחתון הוא יותר חשוב, וע"כ ודאי שהכלים שמחזה ולמטה לא לקחו כל המקום של או"מ עד הכתר שלו, אלא רק מקום של עיגול הפנימי שהוא היותר תחתון במעלה, והוא יותר קרוב לרגלי א"ק. וז"ש "ולא לקח שאר מקום כל או"מ דיושר". דהיינו כמבואר, שלא לקחו רק מקצתו של או"מ, שהוא מקום של העיגול הפנימי שלו הקרוב לסיום רגלי א"ק. וז"ש "או יותר למטה ממנו". כלומר, ומכ"ש שלא נפל למטה מן המקיף דיושר, דהיינו למקום או"מ דעגולים. שהרי כל היותר למטה הוא יותר חשוב במעלה כנ"ל, שנמצאו חצאי התחתונים דעיגולים עומדים למטה מחצאים התחתונים דיושר, כי המקיפים דעגולים הם אור יחידה, ומקיפי היושר הם אור חיה.
והאור מקיף דיושר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק. כי האורות מקיפים הם מתעגלים תמיד מסביב נקודה המרכזית שלהם, להיותה בחינת הסוף שלהם. כי כמו שקביעת מקום הסיום של אור היושר והפנימי של פרצוף הוא מקום התחתון שבו, מפני ששם נמצאת מלכות המסיימתו מבחינת החלל פנוי שלה, כן ממש נקודה המרכזית של המקיפים היא נקודת המלכות המצומצמת שאינה מקבלת שום אור, ונמצאת בחלל פנוי והיא בחינת הסיום של אור המקיפים. כי כל עיגול נבחן סופו במרכזו, והחיצון לנקודה ספירת היסוד דמקיפין, ועיגול היותר חיצון הוא הוד וכו', עד שהיותר חיצון שבהם הוא הכתר של המקיפים. הרי שנקודה המרכזית קובעת כל מקומם של האו"מ שהרי הם מתעגלים בדיוק לפי מדת המרחקים החיצונים שמסביב לה.
וכבר נתבאר, שעם עלית המלכות למקום בינה הנעשה בצמצום ב' הזה, נעשה נקודת סיום חדשה בפרצופי תנה"י דא"ק, שהוא מקום נקודת החזה דפרצוף זה, כנ"ל. ואותה נקודת הסיום החדשה נעשתה ג"כ לנקודה המרכזית של המקיפים דצמצום ב' שיצאו תכף בעת הצמצום, מטרם שנעשה הזווג בנקבי העינים, כנ"ל בדיבור הסמוך בהבחן הא', ע"ש. וא"כ נמצא עתה, שיש ב' נקודות מרכזית. א', היא העומדת מתחת רגליא"ק, שהיא נקודה המרכזית דצמצום א', שעליה מתעגלים המקיפים דצמצום א'. ונקודה המרכזית הב', היא העומדת במקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, שעליה מתעגלים המקיפים דצמצום ב'. ולפיכך נמצא שבעת שנפלו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק, למקום המרכז דצמצום א' דהיינו מתחת רגלי א"ק, נבחן בזה כמו שהיה מתבטל נקודה המרכזית דצמצום ב'. והרי זה דומה כמו בינה שקבלה לצורת המלכות המצומצמת דצמצום א'. וע"כ נעשה בזה בחינת הסתלקות של המקיפים דצמצום ב', שהרי אבדו נקודה המרכזית שלהם שבמקום החזה, כי נפלה לנקודה המרכזית דצמצום א' העומדת תחת רגלי א"ק. והבן היטב ההפרש הזה. כי כל הכונה דצמצום ב' היה להמתיק מדת הדין שהיא המלכות דצמצום א' במדת הרחמים שהיא בינה. ומיתוק הזה יתכן רק אם המלכות המצומצמת עולה במקום החזה, שהיא בינה דגופא כנ"ל. משא"כ אם הבינה חוזרת ונופלת למקום המלכות, הרי נעשה כאן פעולה הפוכה, אשר מדת הרחמים מתהפכת ונעשית למדת הדין, שהוא קלקול ולא תיקון. ולפיכך תכף בעת צמצום ב' כשעלתה המלכות למקום בינה ונעשה נקודת הסיום במקום בינה, היה המיתוק כהלכתו, מדת הדין נתמתקה במדת הרחמים. ואז נסתלקו האורות דחיה יחידה מן הפרצופים ונתעגלו מסביב למרכז החדש דמרת הרחמים, שהוא נקודת החזה. אמנם אח"ז כשנחשכו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק, אשר זה גרם לנפילתם למרכז דצמצום א', ונמצא שנתהפך הענין, כי מדת הרחמים ירדה למדת הדין. ע"כ נתבטלו עם פגם הזה כל המקיפים שיצאו מקודם לכן בעת הצמצום.
וזה אמרו "והאו"מ דיושר דתחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק". כי אחר שחשכת הכלים שמחזה ולמטה גרם שיפלו למקום נקודה המרכזית דצמצום א', ומדת הרחמים שהיא נקודת החזה נפלה למקום מדת הדין, הרי נתבטל בזה כל המקיפים דצמצום ב', ונסתלקו לשורשם במקומם שהיא פנימיות נה"י דא"ק הפנימי, ששם השורשים של אלו המקיפים. והבן היטב כי אי אפשר להאריך יותר.