ה) כבר ידעת, אשר הפה ה"ס המלכות של ראש דא"ק, שבה נתקן מסך של בחי"ד, אשר מעכב על אור העליון מלהתפשט ולהתלבש בבחינתה הד'. כי אור העליון, דרכו לבוא ולהתפשט גם בבחי"ד, ולמלא כל המציאות כמו מטרם הצמצום. אלא שהמסך המתוקן בהפה, מעכב עליו ואינה מקבלו, שזה נקרא זווג הכאה, כנודע. ואז, כל שיעור של אור העליון הראוי לבא ולהתלבש בבחי"ד, והיא אינה מקבלתו כאמור, הנה אור העליון הזה, חוזר לאחוריו למקורו, ונעשה למלבוש על הט' ספירות הראשונות של אור ישר (ועי' לעיל ח"ג פי"ב אות ג' ובאו"פ שם). ונמצא שכל האורות העתידים לבא בעולמות אחר גמר תיקונם, המכונים אורות מקיפים, הנה המה כלולים באור חוזר זה, המלביש לט"ס ראשונות דאור ישר של ראש דא"ק, כי זהו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד, וע"כ אינו ממלא כל המציאות כמו שהיה מטרם הצמצום. אמנם על ידי כל הזווגים והאו"ח, העתידים להגלות בעולמות ע"י העלאת מ"ן ממעשים של הצדיקים, נמצאת הבחי"ד מתוקנת, עד שתהיה ראויה לקבלת האור כמות שהיתה בא"ס ב"ה מטרם הצמצום. כמ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה: שהוא סוד תיקון הבחיה"ד כמבואר. (ועי' בשער הכונות בעלינו לשבח).
והנה נתבאר, שכל האורות המקיפין, כלולים במסך ובאו"ח שבפה דראש א"ק ביחד עם האורות הפנימים, שהם הט"ס דאור ישר הקשורים בה. וז"ש הרב, האו"פ עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, דהיינו המלכות, בכח המסך דבחי"ד המתוקן שם, כמבואר.
ו) שהן האו"פ והן האו"מ קשורים שניהם בבחי"ד. כי הט"ס ראשונות דאו"י, קשורות ומלובשות, באו"ח שלה, שהן הנק' או"פ. אבל האורות העתידים לבא עד גמר התיקון, הנק' או"מ, גם הם כלולים באו"ח זה, כי הם עצם האו"ח כנ"ל, שהם עתידים מחמת זה להגלות לאט לאט במשך שתא אלפי שני ולאחריהם עד גמר התיקון, כבדיבור הסמוך.
ז) כי כששני האורות יורדים ומתפשטים מהפה ולמטה לתוך הגוף דא"ק, הנה האו"מ אינם יכולים להתלבש בתוך הגוף, מחמת כח המסך אשר שם המעכב על האור ההוא, כנ"ל (ועי' בחלק ב' תשובה ד'). [1, 2, 3] ומתוך שהמהקשורים ונכללים שם, רוצים גם הם להתפשט בפנימיות הפרצוף. ולפיכך המה מזככים בזה את העביות שבמסך, דהיינו לאותו כח העיכוב שאינו נותן להם להתלבש שם. אמנם מכח ביטושם זה בהעביות דמסך, שהמסך הולך ומזדכך מחמתם, הנה גורם זה להסתלקות האורות הפנימים מהגוף. כי כשמזדכך לעביות דבחי"ג, נתקצר האו"ח, ואינו מלביש רק לקומת חכמה, ונעלם אור הכתר מהגוף. וכשנזדככה גם בחי"ג לעביות דבחי"ב, נתקצר האו"ח לקומת בינה, וגםאור החכמה נעלם וכו' עד שנזדכך כל העביות, ואין שם עוד זווג דהכאה, ונעלם כל האו"פ מהפרצוף. וז"ש הרב "שהם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה". פי', שהאחד דוחה את חבירו, כי כל גדלו של או"פ הוא בגודל עביות שבמסך כנ"ל, וע"כ הוא מתחזק בעביות הגדול יותר. ולהיפך, כל עיכובם של האו"מ, שאינם יכולים להתלבש, הוא רק מכח העביות והגבול שבמסך, וע"כ הולך ומזכך את העביות. ולפיכך מבטשים זב"ז עד ששניהם מסתלקים, כמבואר. (ועי' בפתיחה כוללת בספרי על הע"ח).