תוכן

ד. הפרש מהארתו לעצמותו
כאן צריכים להבין היטב ההפרש מהארתו ית' לעצמותו. כי הארתו, פירושה בחינת יחס משותף בין האור והכלי. ועצמותו ית', הוא לפי עצמו ומהותו, שהוא בחינת מנוחה מוחלטת, שאין לנו בזה שום דמיון ומלה והגה כלל. ומ"ש [-ומה שאנו] קוראים האין סוף הארתו, הוא מפני ששם מוכן כל בחינת הארתו העתיד להתגלות בהעולמות, ועל דרך זה בא"ק ואצילות. ובאמת הם עוד עצמותו, כי לא שייך הבחן הארתו מטרם גילוי כלי, שהרי הארתו הוא יחס משותף.
היוצא מזה שאין סוף וא"ק ואצילות הם עצמותו ית', ואנו מכנים אותם הארתו, משום שהם השורשים של ההארות המתגלים בבי"ע.