תוכן

טעם להעלם החכמה / קושיא לדברי הזוהר דעתידא חכמתא דא להתגלות ביומי משיחא / עיקר גאולתנו המקווה לנו, היא השגת הדעת / שלימות הגופות וצרכיהם לא יאונה בטרם השגת שלימות הדעת / חכמת האמת מחוייבת להתפשט בטרם הגאולה
ד. ומזה תשפוט לחכמת האמת, אשר כל החכמות החיצוניות כלולות בתוכה, שהמה שבע נערותיה הקטנות, כנודע, והוא שלימות מין האדם, והמטרה שכל העולמות בשבילה נבראו, כמו שכתוב (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אשר על כן גדרו לנו חז"ל (אבות ד' משנה ה'), "דאשתמש בתגא חלף", עי"ש, כי אסרו לנו להנות בסיבתה הנאה של כלום לחיי הבשרים. והיא שעמדה לנו עד היום הזה להחזיק בחיל וחומה על חכמת האמת, וכל נכרי וזר לא יתפרץ להיכנס אליה פנימה, גם לא ישומו בכליהם, לצאת ולסחור עמה בשוק, כמקרה החכמים החיצונים, כי כל הנכנסים כבר נבדקו בשבע בדיקות, עד שהיו בטוחים מכל חשש וחשד של כלום.
ואחר הדברים והאמת הזה, אנו מוצאים לכאורה, סתירה גדולה מקצה אל הקצה בדברי חז"ל, דאיתא בזוהר דבעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות אפי' לצעירי ימים. אשר לפי האמור נמצינו למדים, שבעקבתא דמשיחא יהיה כל הדור ההוא בתכלית הגובה, עד שאין אנו צריכים לשום שמירה, ויתפתחו מעיינות החכמה, להשקות כל הגוי כולו. אמנם במסכת סוטה מ"ט (עמוד ב') וסנהדרין צ"ז ע"א אמרו ז"ל דבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגה וכו' חכמת הסופרים תסרח וכו' ויראי חטא ימאסו וכו'. והנה מפורש שאין עוד כדור הזה לרוע, ואיך מכלכלים לב' המאמרים האלה שודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים.
והענין הוא, כי כל שמירה המעולה ונעילת הדלת על היכל החכמה, הוא מפחד האנשים שרוח קנאת סופרים שבהם, מעורב בכח התאוה והכבוד, ואין קנאתם מוגבלת, בחפץ החכמה ומושכלות לבד. ובזה נמצאים ב' המאמרים הנ"ל צדקו יחדיו, שבא זה ולימד על זה, כי מאחר שפני הדור כפני הכלב, כלומר שצוחין ככלבא הב הב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת חכמים תסרח בהם, ממילא מותר להרחיב שערי החכמה, ולהסיר השמירה המעולה, להיותה בטוחה מאליה מחמס ועושק, ואין עוד פחד מתלמיד שאינו הגון, שיטול אותה למכור בשוק להמון עם החומרים, היות שלא ימצא להם קונים על סחורה זו, כי כבר נמאסת בעיניהם, וכיון שאין עוד תקוה לנחול תאוה וכבוד על ידיה, נעשת בזה בטוחה ומשומרת מאליה שכל זר לא יקרב, זולת אוהבי חכמה ותושיה לבד, ולפיכך יוסר כל בדיקה מהנכנסים, עד שגם צעירי ימים יוכלו לזכות בה.
ובזה תבין אמרם ז"ל, סנהדרין צ"ח ע"א, "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". שתמוה מאד, דכל כמה שימצא איזה זכאים בדור, יהיו מעכבים הגאולה, אלא יתמו הזכאים חלילה מהארץ, ואז יהי' היכולת לביאת המשיח, אתמהא.
אמנם צריך להבין מאד מאד, שזה ענין של הגאולה וביאת המשיח המקוה לנו במהרה בימינו אמן, הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת, כמו שכתוב (ירמיה לא, לג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם וכו'", אלא שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות כמו שכתוב ישעיה ס"ה (פסוק כ'), "הנער בן מאה שנה ימות וכו'". וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם, כמו שכתוב ישעי' י"א (פסוק ט'), "כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו'", וכמו שכתוב (ע"פ הושע ג, ה ; ירמיה לא, יא) "וינהרו אל ה' ואל טובו וכו'", והתגברות הדעת הזה הוא ענין התפשטות מלכות המשיח אל כל האומות.
ולאפוקי מהמון עם גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, ועל כן נחקק בדמיונם ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק במין שליטה הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד. ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם וכמותם מקהל ה', באמרם (ע"פ סוטה ה, א) "כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".
וכן לאפוקי מאותם הטועים, ושופטים דכשם שמציאות הגוף בהכרח שיהיה מוקדם בזמן למציאות הנשמה והמושכלות השלימות, כך שלימות הגוף וצרכיו, מוקדמים בזמן להשגת הנשמה ושלימות המושכלות, באופן שגוף חלש נמנע מהשגת מושכלות שלימות. שזה טעות מר וקשה ממות, היות שלא יצויר כלל ועיקר גוף מושלם, בטרם שהשיג דעת השלם, להיותו לפי עצמו שק מנוקב ובור נשבר, לא יכיל משהו תועלת לא לו ולא לאחרים. זולת, עם השגת הדעת השלימה, שאז עולה גם הגוף לשלימותו עמה בקנה אחד ממש, וזה הדין נוהג בין בפרטים ובין בהכלל יחד, ועיין כל זה בזוהר פרשת שלח בענין המרגלים, שהאריך בזה, עיין שם היטב.