תוכן

ד) והענין, כי תחלה נכנס עיבור ראשון דקטנות, והם נה"י דכלילן בחג"ת, ואחר כך נכנס היניקה דקטנות, והוא התפשטות נה"י וחג"ת כל א' לעצמו, ובחי' אלו לא יחסרו לעולם ממנו. אמנם בעת אשר נכנסו הנה"י בחב"ד דז"א, אז אין בו דעת כנזכר, כי אין כלי חיצון ליסוד תבונה. ואחר כך ביניקה נכנסו חג"ת בחב"ד דזעיר, וירדו נה"י בחג"ת ז"א, ואז יש לו ג' מוחין דיניקה, וזהו תמיד בז"א. ואחר כך בעת ק"ש דש"י, יש עיבור ג' דקטנות דתבונה, ואז נכנסים מוחין גמורים דקטנות בחב"ד ז"א, ויורדים חג"ת בחג"ת, ונה"י בנה"י, ואזי נשלם זעיר בחצונית לגמרי בג' בחי' הכלים, ובכל מוחין דקטנות עיבור ויניקה, ואורות פנימיים ומקיפים דצלם דאו"א. ואחר כך עולה בסוד מ"ן במלת אחד, ואז באים לו פנימיות דזעיר, הן דעיבור א' ג' כלילין בג', הן בבחי' ו"ק דיניקה דגדלות, והן הן המוחין דו' קצוות דגדלות, ומפורשים אצלנו בכוונות ק"ש, ע"ש בספר הכוונות באורך. אחר כך בברכת אבות דאלקינו ואלקי אבותנו, אז עיבור הג' דגדלות. שמים נר מוחין דז"א דפנימיות, ועיבור הא' דג' כלילן בג' דפנימיות, חב"ד בחב"ד דילה, וחג"ת בחג"ת דילה.