תוכן

ד) ואפשר עוד לומר, להיות כי כל הדברים בעולם, יש להם חיות, וכמו שהאדם נברא גוף ונפש, כן כל הדברים. והנה התורה עצמה יש לה גוף ונפש. גוף כענין הלבוש, הנזכר בדרז"ל גופי התורה, ויש לה פנימית התורה, שהוא הנשמה. ולז"א המלאכים, תנה הודך על השמים, כי למה להם לגוף התורה, כי אין ביניהם לא קנאה ולא שנאה, ולא שייך בהו לא תרצח וכדומה, ולא שאלו אלא על הפנימית, שלא נתלבשה היא בגוף זה, ובדינין אלו לעולם, כי בהיותה למעלה א"צ להתלבש כלל. וכמו נשמת האדם, שהוצרכה להתלבש בגוף החומרי לירד לעה"ז, כן ענין התורה. וכן המצוה, יש לה גוף, דהיינו בחי' המעשה. ויש לה נשמה, דהיינו הכוונה שאדם מכוין בה לעשותה כתקונה. ואם נעשה בלא כונה הצריכה, תהיה כגוף בלא נשמה. ולז"א, כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון, דהיינו כל המצוה בשלימותה, עם הכונה והחיות שלה. למען תחיון, שתהיה מדה כנגד מדה, כמו שעשית מצוה עם חיותה, כן יש בה לאכול בעה"ז מן הגוף, ומן החיות בעה"ב, ויהיה להם חיות בשכרה בעה"ז ובעה"ב. וז"ש למען תחיון, חיים שלמים, בעה"ז ובעה"ב. וכן המזון והלחם שהאדם אוכל, יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך בעת הבריאה, כשאמר תוציא הארץ כך וכך, אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש, וכמו שאדם כשהוא מדבר, מוציא הבל מפיו, ואותו הבל הוא חלק חיותו, וראיה לזה שאחר שתצא הנשמה מהגוף, לא נשאר בו לא הבל ולא דיבור, נמצא שאותו ההבל שיוצא מפיו בעת הדיבור, הוא מחלק נשמתו, לכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו. וכן שמעתי מהחכם ר"ש שורק זללה"ה, על פסוק לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, שאין לאדם לעשות דבריו חולין כי ככל היוצא מפיו יעשה אם טוב אם רע, כן עושה ובורא סניגורים או קטגורים. ואם כך הבל של אדם, מכ"ש הבל היוצא מפי הקב"ה, ועז"א וכל העם רואים את הקולות, רואים את הנשמע, שהיו רואים את הדיבור, שהיה בא ומנשק על פיהם, והוא אומר קבלני עליך, נמצא שהיו רואים את הדיבור, כמו מלאך א'. וכן היה דבורו יתברך שאמר בעת הבריאה, שכל דבור ודבור היה נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו. וא"כ במזון שאדם אוכל, יש חלק חומרי, שזן את הגוף. וגם יש חיות שהוא ג"כ חלק נשמה שבאדם.