תוכן

ד) והנה במוצאי שבת, מסתלק החותם הנ"ל, וחוזרים נה"י דעשיה לחזור למקומם, ואז הקליפות הם אוחזים ונדבקים בהם, כי אין מרחק ביניהם אל הקדושה, וז"ס תגבורת החיצונים במ"ש. והנה ע"ד זה, נה"י דאצילות חזרו למקומם, וכן דבריאה, וכן דיצירה. אמנם בין אצילות לבריאה, ובין בריאה ליצירה, ובין יצירה לעשיה, אין שם קליפות מפסיקות בינתיים, כי עולם האצילות סמוך לו ראש הבריאה, וכן בשאר העולמות, ואפילו בשבת שעולים נה"י דאצילות למעלה, הנה ג"ר דבריאה עולים במקומם, ותמיד דבוקים ביחד לא יפרדו, וכן בשאר עולמות. משא"כ בעשיה, כי ביום השבת נה"י דעשיה נפרדים מהקליפות, ועולים למעלה, ונשאר חלל ביניהם, ואז יש שמחה יתירה אל סוד הנפש שהיא עשיה כנודע. ובמ"ש שנתחברו עם הקליפות, אז יש צער אל הנפש, שמתקרבת אל הקליפות, משא"כ ברוח דיצירה, ונשמה דבריאה, ונשמה לנשמה דאצילות, כי תמיד הם דבוקים במה שלמעלה מהם, ואין בהם אחיזה לקליפות. אמנם ההפרש שלהם מן שבת לחול הוא, כי בשבת עולים למקום גבוה, משא"כ בחול. אך הנפש יש לה גרעון אחר, כי בחול מתקרב ומתדבק בקליפות ממש, וז"ס וינפש, שארז"ל וי נפש, ולא כתיב וי רוח, או וי נשמה.