תוכן

ד) ודע. כי כל מה שנאמר זיווג כמעט בכל המקומות, זיווג, הוא זה שיתחברו הה' חסדים עם הגבורות למתקם. ואז כל העולם בשלום. וכמעט רוב הדרושים הם על זה הדרך. ובזה תבין, למה אנו אוכלים הלחם בשלחן עם המלח, לפי שהמלכות נקראת ים המלח, ששם הדינים. וגם שם מתתקנים הדברים, שאלמלא המלח, אינם נאכלים כמה דברים לרוב מרירותם. והיא הבחינה של ת"ת נ"ה של הדינים שבה, וכל אחד מהם הוא הוי"ה א', וכן ג' הויו"ת, עולים בגימטריא מלח. והלחם, הוא כנגד ג' הויו"ת של זעיר כנגד החסדים שבו, ולזה אנו מטבלים הלחם במלח, למתק הג' גבורות בג' חסדים. ולזה הת"ת נק' לחם, והוא בראש האות, לפי שהוא ראש לג' הויו"ת, דהת"ת הוא עיקר. ודע, כי ג' הויו"ת, עולים בגימטריא מזלא. וז"ס מ"ש חז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. פירוש הענין, כי חיי: הוא בת"ת, ובני: הוא בנצח, ומזוני: הוא בהוד. וכולם תלויים בהתחבר הג' הויו"ת מת"ת ונ"ה של זעיר, עם ת"ת נ"ה דנוקביה, דהיינו הזיווג, כנז"ל. ולפיכך מכנין הזיווג לאכילה, דכתיב אכלה ומחתה פיה, וכן בדברי חז"ל בכתובות איתא, היתה אוכלת וכו'. וכן מכנין התורה ללחם, דכתיב לכו לחמו בלחמי, לפי שהזעיר נקרא לחם, כנזכר. ובזה יובן מ"ש בתיקונים שהתנאים הם בנו"ה, והאמוראים הם בחסד וגבורה, ובמ"א נראה להפך. ובמ"ש ניחא, לפי שהתנאים הם בנ"ה, יותר חשובים, לפי ששם בא האור בגילוי, ולפיכך שם הוא הזיווג, משא"כ בחסד גבורה, שאין בא האור שם, כי אם מלובש כנז"ל, ונמצא שבבחינה זו הם גרועים, ע"כ.