תוכן

ד) שם וז"ל, ר' עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש כו', סייג לחכמה שתיקה כו'. נודע, כי נה"י דאבא טמירין תוך נה"י דאימא, וכולם בסוד מוחין תוך ז"א. ונמצא כי יסוד של חכמה הנקרא אבא, תוך היסוד דאימא, והיסוד של אימא הוא סייג של יסוד דאבא, ונקרא שתיקה, לפי שנודע שהיסוד דאימא נקרא שדי, ובמלואו הוא בגימטריא שתיקה. והענין הוא, כי עד המקום שהוא כלה היסוד דאימא שהוא בחזה דז"א, עד שם נעשה סייג אל היסוד דאבא, ומשם ואילך מתגלה לגמרי היסוד דאבא. ואמנם טעם הקראו שתיקה הוא, מפני שבהיות יסוד דאבא תוך היסוד דאימא, יש שם קולות רבים, מפני רבוי האורות שיש שם במקום צר מאד, ומשמיעם קולו, בהיותם מתקרבים אלו עם אלו בדוחק. אבל בצאתם לחוץ שהוא מן החזה ולמטה, מתגלים ומתרחבים ונחים מקולם ושותקים. ונמצא, כי השתיקה הוראת גלוי החכמה, והשגחה בגלוי. ובזה תבין מ"ש בזוהר, בהקדמת בראשית, א"ר אלעזר, מלה בסלע משתוקא בשנים. פי': כי נודע שהאורות בהיותם מגולים, ומאירים כפליים. ולכן המלה בסלע, שהוא בהיותם נסתרים, האורות משמיעים קול. משתוקא בשתים, שהוא אחר שנתגלו, כי אז הם שותקים ודוממים כנזכר.