זהר

ד) זהר, דזרע זרעא ליקריה, כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו, ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה ותועלתא דכלא. בהאי ראשית, ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא. היכלא דא אקרי אלהים.

פירוש הסולם

ד) זהר דזרע זרעא ליקריה כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו: זהר שזרע זרע לכבודו, בדומה לזרע של משי וארגמן הטוב. שהתולעת הזורעת את המשי מתכסה בפנימיות המשי. כי כן טבע התולעת הזו, שמוציאה מתוכה חוטי המשי והיא מעטפת את עצמה עמהם מסביב לה עד שמתכסית כולה בחוטי המשי ואינה נראית לעין. ועל דרך זה גם א"א, כשהוא זורע האורות בהיכל הזה השני, הנקרא ישסו"ת, הוא מעלים ומכסה את אורותיו עצמו, ונמצא מתעלם על ידי המוחין הללו דישסו"ת שמאציל, כמו התולעת המתעלמת על ידי חוטי המשי שהיא פועלת. (ובאור הדברים הוא להלן בדיבור הסמוך).
ועביד ליה היכלא, דאיהו תושבחתא דיליה ותועלתא דכלא: ועשה לעצמו מאותו הזרע, היכל שהוא לתהילה לעצמו ולתועלת הכל.
הנה היכל השני הזה הוא סוד פרצוף ישסו"ת שהאצילו א"א, ואומר הזהר, שאצילותו היה כעין זרעא דמשי, שפירושו, שא"א היה, מוכרח להתעלם בעת אצילותו את פרצוף הזה (כנ"ל בדיבור הסמוך). וענין זה מבואר היטב בתקוני זהר, (תקון חמשאה דף י"ט ע"א) וזה לשונו. בההוא היכל, זרע זרעין לתקונא דיליה וכו' בהיכל ההוא זרע זרע אורות לתקון שלו וכו', ורזא דמלה עוטה אור כשלמה, כד איהו אור מעוטף ולא אתפשט, ואיהו סתים אתקרי אויר, וסוד הדבר, עוטה אור כשלמה, כשהוא אור מעוטף בלי התפשטות, והוא סתום, נקרא אז אויר, שענינו הוא אור סתים באת י', נקודה בהיכליה, האור נעשה סתום על ידי אות י', כי י' נכנסה בהמלה אור, ונעשה הצירוף אויר, שה"ס נקודה בהיכליה פירוש, המלכות נקראת נקודה, וישסו"ת שהם בינה, נקראים היכל (כנ"ל בזהר), ובסוד המיתוק דמדת הרחמים עלתה הנקודה בהיכליה דא"א, שהמלכות עלתה לבינה, ונמצא אשר אור ההיכל נסתם ונעשה לאויר, שפירושו קומת רוח. כי כשיש שם כל ה' אורות נרנח"י, נקרא בשם אור, אבל ע"י עלית הנקודה להיכל, נעשה הסיום והזווג מתחת החכמה, ובינה ת"ת ומלכות ירדו מחוץ ההיכל למטה. וכיון שלא נשאר בהיכל אלא ב' כלים כתר וחכמה לכן לא נשאר שם אלא ב' אורות נפש רוח, ואור רוח מכונה בשם אויר, הרי שמסבת עלית הנקודה לאור ההיכל נסתלק האור משם, שה"ס הג"ר: נשמה חיה יחידה, ולא נשאר שם אלא קומת הרוח נפש, שה"ס אויר. ודא איהו, ויאמר אלהים יהי אור וכו', וזה הוא ויאמר אלהים יהי אור. כלומר, אח"כ כשהאירו המוחין דגדלות דישסו"ת, חזר והוריד את ההי' מאויר, וחזר צירוף אור למקומו כבתחילה. כי אחר שהחזיר המלכות למקומה, חזרו ג' הכלים בינה ותו"מ ונתחברו למדרגתם, וכיון שכבר יש ה' כלים. חזרו ה' אורות נרנח"י ונתלבשו בהם.
וענין ביאת הי' באור האמור, ה"ס אצילת א"א לישסו"ת, כי בעת שהאציל לישסו"ת, העלה המלכות לבינה שלו, שה"ס נקודה בהיכליה, ונשאר א"א בב' כלים כתר וחכמה, שבהם ב' אורות נפש רוח, ואז האציל גם לישסו"ת בחצי מדרגה כמותו, דהיינו בב' כלים כתר חכמה ובב' אורות נפש רוח ונמצא שגם א"א היה צריך להתעלם ולהתמעט מאור שלו, לבחינת אויר, בעת אצילותו לישסו"ת, בדומה לזרעא דמשי.
בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא וכו': ​בזה הראשית ברא סתום ההוא, שלא נתודע להיכל הזה. סובב על הכתוב בראשית ברא אלקים, ואומר, בזה הראשית, שהוא א"א, ברא סתום הזה, שהוא עלית הי' לאור ההיכל ונעשה לאויר סתום בסוד נקודה בהיכליה, (כנ"ל בדבור הסמוך). שלא נתודע להיכל הזה, שהוא ישסו"ת, בעת הקטנות. ולפי שנמשך מא"א, לכן הוא אתיידע בעת גדלות, שאז חוזרת ויוצאת הי' מאויר ונעשה אור (כנ"ל בדבור הסמוך). אבל אם היה נמשך מעתיק, היה נשאר תמיד לא אתיידע והי', לא היתה יצאת מאויר לעולם, כנוהג באו"א עלאין, שיצאו מבחינת עתיק. היכלא דא איקרי אלהים, היכל זה השני נקרא בשם אלהים, לאפיקי ההיכל הראשון דא"א שהוא או"א עלאין, אינו בחינת אלהים, אלא בחינת השם אהי"ה.