זהר

ד) ומנלן דאורייתא איהו חירות, הדא הוא דכתיב והמכתב מכתב אלהי״ם הוא חרות על הלחת, ואיהו יהא לה בפורקנא בתרייתא חרות ממלאך המות, דלא ימות משיח בן אפרים, חרות משעבוד מלכיות דלא ישתעבדון בה ובבנהא לעלם, ויהא לה חירו ולבנהא מכל מרעין בישין דעלמא דאינון ערב רב, וישראל דאינון מסטרא דההוא נער או מכרסיא קדישא, אף על גב דהוו מחוייבין בכמה חובין, כמה דאמרין אין בן דוד בא עד שיהיה דור שכלו זכאי או כלו חייב, אתמר בהון אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה, עם כל דא והפדה בגלותא, ולא ימשול למוכרה בגלותא, בבגדו בה, בגין דבגדו בעבודה זרה.

תרגום

ד) ומנלן דאורייתא וכו׳. ומנין לנו שהתורה היא חירות. זה הוא שכתוב והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת. והוא יהיה לה בגאולה האחרונה חרות ממלאך המות, שלא ימות משיח בן אפרים. חרות משעבוד מלכיות, שלא ישתעבדו בה ובבניה לעולם. ויהיה לה חירות ולבניה מכל חלים רעים של העולם שהם ערב רב. וישראל שהם מצד אותו נער או מהכסא הקדוש, אף על פי שהיו מחויבים בכמה חטאים, כמו שאומרים אין בן דוד בא עד שיהיה דור שכולו זכאי או כולו חייב, נאמר בהם אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה. עם כל זה והפדה בגלות. ולא ימשול למוכרה בגלות. בבגדו בה, מפני שבגדו בעבודה זרה.