זהר

ד) ארונא דספר תורה דא כיסא דלבא, ואיהו נור דליק, ואי לא כנפי ריאה דאינון נשבין עליה, הוה לבא אוקיד כל גופא, וההוא נורא דאיהו דדם דערקין דלבא, רוחא נשיב אבתריה בערקין דדמא, וכלהו מתנהגין אבתריה, ודא הוא דכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וגו׳, ולבא כד סליק מניה רוחא ואתפרש מנפשא דאיהו ו׳ על דמא נור דליק, אתמר בנפשא, אני ישינה, וכד ייתי רוחא לגביה אתמר ולבי ער, ודא איהו נפשי אויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך, וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא, אתמר ביה קול דודי דופק, דפיק לתרעא דלבא שית דפיקין, לאשתמודע דאיהו ו׳ דייתי לגבי ה׳, דאיהי נפש, ובה אינון עשרה, וכלהו בפיוסא, הדא הוא דכתיב פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל.

תרגום

ד) ארונא דספר תורה וכו׳. הארון של ספר תורה זה כיס הלב. והוא אש דולקת. ואם לא כנפי ריאה שהן נושבות עליו, היה הלב שורף כל הגוף. ואותה אש שהיא של דם עורקי הלב, רוח נושב אחריה בעורקי הדם. וכולם מתנהגים אחריו. וזה הוא שכתוב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וגו'. והלב כאשר עולה ממנו הרוח ופורשת מהנפש, שהיא ו', על הדם אש דולקת, נאמר בנפש אני ישנה. וכאשר יבוא רוח אצלו נאמר ולבי ער. וזה הוא נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. וכאשר יבוא הרוח אצל הלב ששם הנפש, נאמר בו קול דודי דופק. דופק על שער הלב שש דפיקות, להכיר שהוא ו', שיבוא אצל ה׳ [נ״א ד׳] שהיא נפש, ובה הם עשרה. וכולם בפיוס. זה הוא שכתוב פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל.