זהר

ד) וכל חכמתא דהוה ידע, בההוא צפור הוה ידע. והכי הוה עביד. גחין קמיה, וקטיר קטרתא חפי רישיה, וגחין ואמר. איהו אמר העם, וצפרא אתיב ישראל, איהו אמר מאד, וצפרא אתיב רב. על שום רב עלאה דאזיל בהו. שבעין זמנין צפצפו דא ודא. איהו אמר דל, וצפרא אמר רב. כדין דחיל, דכתיב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, רב הוא ודאי.

פירוש הסולם

ד) וכל חכמתא דהוה וכו': וכל החכמה שהיה יודע, היה יודע בצפור ההיא. וכך היה עושה, כפף עצמו לפני הצפור, והקטיר קטרת, כסה ראשו, וכפף עצמו ואמר. הוא אמר העם, והצפור השיבה לו ישראל. הוא אמר, מאד, והצפור השיבה, רב. על שם רב עליון שהלך ביניהם. ע' פעמים צפצפו זה וזה, בלק והצפור. הוא אמר דל והצפור אמר רב. אז פחד, שכתוב, ​ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, רב הוא, ודאי.
פירוש, כי ד' שינוים נמצאים בפרשה ביראת בלק ומואב. א) ויגר מואב מפני העם, שהעם יורה דלת העם. שמשמע שמפני פשוטי העם היה עיקר יראתו. ב) כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. שישראל, יורה על גדולי העם, כי ישראל, הוא אותיות לי ראש. וכן, כי רב הוא, משמע שהיה ירא בעיקר מפני הגדולים שבעם, ולא מפני פשוטי העם. ג) מה ששלח לזקני מדין, ​עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך העול את ירק השדה, שאינו נזכר כאן, לא עם ולא ישראל, אלא הקהל. וכן הדמיון, כלחך השור וגו'. ד) מה ששלח אל בלעם, ​עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ. שזה ענין חדש, שלא הזכיר עד הנה. ואלו השנוים הרגיש הזהר. ומשיב עליהם, שב' גופים דברו כאן, שהם בלק והצפור, ובב' זמנים, דהיינו, בזמן שהיו בו"ק, ובזמן שהיו בג"ר. והיה אחר המקרה, ששלהבת אש שרפה כנפי הצפור, שפירושו שנשרפו בחינת ג"ר של הצפור, אז נשארו שניהם, בלק והצפור, בבחינת ו"ק חסר ראש. כי כל חכמתו של בלק לא היה אלא מה שקבל מן הצפור, וכיון שנסתלקו הג"ר מן הצפור גם מבלק נסתלקו. וז"ש, וכל חכמתא דהוה ידע, בההוא צפור הוה ידע, וע"כ כיון שהצפור נפל לבחינת ו"ק נפל גם בלק לבחינת ו"ק. וז"ש, והכי הוה עביד, גחין קמיה, וקטיר קטרתא, חפי רישיה, שעבד לפני הצפור עתה בכפיפת הגוף וכיסוי הראש, שזה יודה על נפילתו ממדרגת ג"ר, שהן נקראות ראש, וכן הן קומה זקופה, ולא כפופה. גם הדבור אליה היה בקומה כפופה, וז"ש, וגחין ואמר.
והנה הנושאים של דינין דנוקבא, נקראים העם, שהם בחינת ו"ק בלי ראש. והנושאים של דינין דדכורא, נקראים ישראל, שהוא אותיות לי ראש. כי אין בהם דינין דנוקבא הגורמים להסתלקות הג"ר, אלא דינין דדכורא הנמשכים מחכמה בלי חסדים. הנוהגים גם בזמן הג"ר. וז"ש, איהו אמר העם. דהיינו ויגר מואב מפני העם, כי אחר שנפל מחמת כחן של ישראל לו"ק, היה חושב שעיקר היראה היא מפני דינין דנוקבא, שהנושאים שלהם הם העם. אבל וצפרא אתיב ישראל, הצפור הודיעו שעיקר היראה היא מפני דינין דדכורא, כי הם המשכה ישרה מקו שמאל של הקדושה, הנופל על החיצונים, אבל דינין דנוקבא באים אחריהם בדרך אגב בסוד לפתח חטאת רובץ. וכן דינים דדכורא אינם בטלים לעולם, אבל דינים דנוקבא בטלים והולכים עד שבטלים לגמרי, בסוד בלע המות לנצח. וכן, איהו אמר מאד, שמאד, פירושו דינין דנוקבא, ע"ד שאמרו ז"ל, מאד זה מלאך המות (ב"ר פ"ט ה'). וצפרא אתיב כי רב הוא, דהיינו כל הפסוק, כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל הצפור אמרה אותו. כי הקו שמאל נקרא רב, בסו"ה יש לי רב, שהתפאר עשו הרשע. וז"ש, על שום רב עלאה דאזיל בהו, דהיינו על שם הארת החכמה שבשמאל שהיה לפנים בהם, שנקרא רב. עליה רמזה הצפור בהמלות, כי רב הוא, דהיינו, שיש לפחוד מפני הארת השמאל שבישראל. אמנם אח"כ התגבר בלק בכשפיו, וחזר והמשיך השמאל אל הצפור, מגלוי עינים שבהרי חשך, וזה הרמז, ע' זמנין צפצפו דא ודא, ע' רומז על חכמה הנקרא עינים. אמנם הדינין דדכורא עוד רבצו על הארת השמאל, והרגיש עניות ודלות עם חכמה זו שבשמאל, כי הדלות נמשך מדינין דשמאל. ואז, איהו אמר דל, שרמז אל הצפור על הדינין דדכורא השולטים בו הנקראים דל. וז"ש בלק אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. דהיינו הקו שמאל של ישראל, יעשו אותו דלים ורקים. וזהו הדמיון, כלחך השור את ירק השדה. כי שור נק' קו השמאל דקדושה, כנודע. אבל וצפרא אתיב רב, שהצפור שהקו שמאל דישראל הוא רב וגדול ואין עצה כנגדו. וזהו ששלח בלק לבלעם, הנה עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ. כי הארת החכמה נקרא עין הארץ. וע"י תקון הארת שמאל דישראל עם הדינין דדכורא כיסו והעלימו את עין הארץ, שפירושו שאי אפשר עוד להמשיך החכמה שנקראת עין אל הארץ, דהיינו ממעלה למטה מחמת שליטת ישראל. ובזה נתבארו ארבע הנוסחות שבדברי בלק, כי נאמרו בב' גופים ובב' זמנים. א) ויגר מואב מפני העם, אמרו בלק. ב) כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל, אמרה הצפור. ג) עתה ילחכו הקהל וגו' כלחך השור וגו' אמרו בלק, בזמן שחזר והמשיך השמאל. ד) עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ, אמרה הצפור. או בלק מפיה של הצפור.