זהר

ד) תאנא, אתמנו חברייא קמיה דר״ש, ואשתכחו, רבי אלעזר בריה. ור׳ אבא. ור׳ יהודה. ורבי יוסי בר יעקב. ור׳ יצחק. ור׳ חזקיה בר רב. ור׳ חייא. ור׳ יוסי. ור׳ ייסא. ידין יהבו לר״ש, ואצבען זקפו לעילא. ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם ר״ש וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו ואמר, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה. שוו ידייהו, ונסיב לון. פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן.

פירוש הסולם

ד) תאנא אתמנו חברייא וכו׳: למדנו, נמנו החברים לפני ר׳ שמעון, ונמצא ר׳ אלעזר בנו, ור׳ אבא, ור׳ יהודה, ורבי יוסי בר יעקב, ור׳ יצחק, ור׳ חזקיה בר רב, ור׳ חייא, ור׳ יוסי, ור׳ ייסא. הידים נתנו לר׳ שמעון, והאצבעות זקפו למעלה. ונכנסו בשדה בין האילנות, וישבו. קם ר״ש, והתפלל תפלתו. ישב ביניהם ואמר, כל אחד ישום ידיו בחיקו. שמו ידיהם, כל אחד בחיקו, ולקחם ר״ש. פתח ואמר, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר. וענו כלם, כל החברים, ואמרו אמן.
פירוש. מיד אחד שנמנו החברים לפניו, קיימו מה שהזהירם (לעיל אות ב׳) אזדרזו בתקוניכון, ועשו תיכף ומיד את היחוד דג׳ קוין, ימין ושמאל ואמצע, להמשיכם אל המלכות. ועשו מעשה למטה כדי לעורר דוגמתו למעלה, וז״ש, ידין יהבו לר״ש, כי ר״ש היה סוד הדעת, שהוא שורש קו האמצעי, וע״כ נתנו לו ידיהם, שהם יד ימין ויד שמאל, ונתיחדו ונכללו ימינם ושמאלם זה בזה, על ידי ר״ש, שהוא קו האמצעי. ועי״ז נתעורר למעלה היחוד דג׳ קוין. ואז, ואצבען, הרומזות על הארת החכמה שבאצבעות (כמ״ש לעיל ב״א דף ק״כ ד״ה אצבען ע״ש) זקפו לעילא, דהיינו שיאירו רק ממטה למעלה. כי אחר שימין ושמאל נכללים יחד ע״י קו האמצעי אין החכמה שבשמאל מאירה רק ממטה למעלה (כמ״ש לעיל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת ע״ש) ואח״ז היו צריכים להמשיך כל הארת ג׳ הקוין אל המלכות, וז״ש, ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו, דהיינו סוד חקל תפוחין קדישין, שהוא המלכות. וישבו. להמשיך בה החכמה בבחינת ישיבה. שה״ס ו״ק דחכמה.
וז״ש, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה, שכל אחד ישום ידו בחיקו. שחיקו מורה על העלם ג״ר, כי שימת יד בחיק הוא מעשה של העלם. אמנם יש ב׳ בחינות של הבאת היד בחיק, בחינה אחת בסוד הבאת הי׳ באור, שהאור נהפך לאויר, הנוהג בקו ימין, בסוד נקודת החולם, שנעשה מחמת זה ו״ק בלי ראש (כנ״ל בראשית א׳ דף ט״ו ד״ה ההיא עש״ה כל ההמשך). ויש הבאת היד בחיק, הנוהג בקו האמצעי, שגורם רק מיעוט הג״ר דחכמה, אבל ו״ק דחכמה נשארים שם. (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) שקו האמצעי ממעט קו השמאל שיאיר רק ממטה למעלה, שהוא בחי׳ ו״ק דחכמה. וכדי להסביר זה, אבאר סוד הכתוב, (שמות ד׳) ויאמר לו ה׳ עוד הבא נא ידך בחיקך. ויבא ידו בחיקו, שז״ס הבאת הי׳ באור הממעטו לאויר, שה״ס ו״ק בלי ראש הנוהג בקו ימין בנקודת החולם. ואח״כ ויוציאה, דהיינו שחזר והוציא הי׳ מאויר, והאויר חזר לאור, ונגלה אור החכמה ממעלה למטה, הנוהג בקו שמאל בנקודת השורק מטרם התקון דקו האמצעי, שאז יש בו דינים קשים, שנסתרים ונסתמים כל האורות, מפני שהחכמה היא בלי חסדים (כנ״ל ב״א מ"ז אות ל"ד ד״ה נפק ובהקסה״ז דף י״ז ד״ה קיימא) ולפיכך, והנה ידו מצורעת כשלג. כי סתימת וסגירת האורות ה״ס צרעת. שע״כ צרעת מתרגמינן סגירו. ואחר זה נגלה התקון דקו האמצעי, וז״ס ויאמר השב ידך אל חיקך, שה״ס פעולה ראשונה של קו האמצעי המעורר מסך דחירק מבחינת המנעולא, הממעטו לו״ק (כמ״ש לך דף י״ג ד״ה ונתבאר ע״ש) ואח״כ ויוציאה מחיקו, בסוד פעולה שניה (כמ״ש שם) אשר המלה מחיקו, הוא בדיוק, שפירושו שהוציאה, דהיינו שחזר וגילה החכמה אבל הגילוי היה בלבוש של החיק, דהיינו שהמשיך רק ו״ק דחכמה (כמ״ש שם). ואז נתיחדו כל ג׳ הקוין זה בזה והחכמה נתלבשה בחסדים, וז״ס והנה שבה כבשרו. שחזרה בבחינת ג״ר. אלא בו״ק דחכמה כנ״ל.
וז״ש כאן, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה, דהיינו בחיק של קו האמצעי, שאז כשיוציאו מחיק, תאיר היד השמאלית רק ממטה למעלה, דהיינו בלבושו של החיק. כי זהו עיקר כל התקון של קו האמצעי, שה״ס חירק. וע״כ ר״ש שהוא בחינת קו האמצעי הזהירם על זה. וז״ש, שוו ידייהו. ונסיב לון. שהם שמו ידיהם בחיקם, ור״ש לקח אותם מן חיקם, כלומר שהוציא ידיהם מן החיק עם הלבוש של החיק, כדרך קו האמצעי. וז״ש פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל וגו׳ כי המשכת החכמה ממעלה למטה, היא שורש פסל ומסכה מעשה ידי חרש השם בסתרו של עולם. כלומר המגלה מה שצריך לכסות ולהסתיר. וע״כ, לבסוף השביעם על זה.