תוכן

ג) שם בגמרא פ"ג דף מ"ט ע"ב, וז"ל, א"ר אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת כו'. א"ר יוחנן, ע"ה מותר לקרעו כדג. א"ר שמואל בר יצחק, ומגבו כו'. הטעם הוא, כי ע"ה אין לו זולתי נפש מעולם העשיה, וכפי גדר נפשו, כך מקום פגימתו, ואינו פוגם על ידי חטאו, רק בעולם העשיה. ואמנם ביום שבת, וגם בימים טובים, שאז נכללים העולמות ועולים כנודע, נמצא עולם העשיה, עולה בעולם הבריאה, ואז הפגם שפגם העם הארץ בעשיה, מתדבק הפגם ההוא בעולם האצילות, ומשם מתפשט ויורד אל הבריאה והיצירה, ואז נמצא כי פגם הע"ה, פוגם בכל הד' עולמות אבי"ע, בימים הנז', ולכן בשבת וי"ט ויה"כ, שאז מגיע פגם שלו במקום גבוה, ראוי לעשות בו דין הראוי לו. אמר שמואל: מ"ש בעולם האצילות, הכונה היא עד עולם האצילות ועד בכלל, יען כי מתקשרים העולמות זה בזה.