תוכן

ג) שם בתוספתא בדף נ"ט ע"ב, שורה ל"ג, וז"ל, למה נח נח תרי זמני, אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא, אית ליה תרין רוחין, רוחא חד בעלמא דין, ורוחא חד בעלמא דאתי, והכי תשכח בכולהו צדיקי, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שם שם, בר מיצחק כו'. הענין הוא, כי החלק הנקרא רוח, אין לו רק בחינה אחת הבאה מן ז"א, הנקרא ת"ת. אבל החלק הנקראת נשמה הבאה מבינה, יש לה שתי בחינות: האחת היא, בהיותה למעלה במקום ראשו של ז"א, ששם האורות סתומים ומכוסים כנודע. והשנית היא, ברדתה למטה, ובהתפשטה בגופו דז"א. מן החזה שבו ולמטה, כי שם נפסק ונשלם יסוד דאימא, שהיה מכסה האורות ושם נתגלו האורות משם ולמטה. ולכן הנשמה משתנית ברדתה שם אל מקום הגילוי מבחינה אחרת, וזהו סוד הפסוק, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי, פירוש: כי הרוח איננו רק בחינת רוח אחד בלבד. והנה הוא עוטף ומלביש את הנשמה כנודע, בסוד אימא המתלבשת תוך ז"א, וזמ"ש יעטוף, ולא אמר יתעטף, רוצה לומר לנשמה וביאר טעם אל העיטוף הנזכר, ואמר ונשמות אני עשיתי, פירוש: כי הנה שתי בחינות עשיתי בנשמה, ונקרא נשמות, מיעוט רבים שנים, האחת היא, המשכת בינה מראש ז"א עד החזה במקום הסתום. והשנית היא התפשטותה למטה מן החזה, במקום הגילוי כנזכר. ושם למטה במקום הגילוי, אז צריכה אל הרוח, הבא מבחינת ז"א, שיעטוף וילביש אותה, ולא תשאר הנשמה בגילוי. וזמ"ש, ונשמות אני עשיתי, ולכן רוח מלפני יעטוף, את בחינה השנית שעשיתי בנשמות. ומ"ש כאן בזוהר, דכל צדיק אית ליה תרין רוחין, לא דק בלישניה, והכונה היא על שתי בחינות הנשמה כנזכר, ואפשר שלהיותם בז"א, קראם רוחין. וזמ"ש, חד בעלמא דין ז"א, שהוא במקום הגילוי. וחד בעלמא דאתי בינה, שהוא במקום הסתום.