זהר

ג) ויאמר אלהי״ם תדשא הארץ דשא וכו', אמר רבי אלעזר אבא והא קרא ליה יבשה, מאן תדשא הארץ, אמר ליה ברי הכי אוליף תיובתא לכל בני עלמא, דאם בר נש יחזור בתיובתא, נחית לה נביעו דאסתלק, ומה דהוה יבשה קרא לה ארץ, ונהר דהוה חרב ויבש קרא ליה מקוה המים וימים, הדא הוא דכתיב יקרא אלהי״ם ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים, בההוא זמנא דאתקרי ארץ מה כתיב ביה ויאמר אלהי״ם תדשא הארץ, לאפקא זרעין ואיבין דאינון נשמתין כל חד לזניהו, אלין נשמתין דאתגזרו מכורסי יקריה, ואלין רוחין דאתגזרו ממלאכים, ואלין נפשין דאתגזרו מאופנים, כל חד אפיק לזנייהו לכל חד כדקא יאות, עץ פרי דא תלמיד חכם, עושה פרי דא בת זוגיה, לכל חד כדקא יאות, כל חד אפיק לזנוי.

תרגום

ג) ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וכו׳. אמר רבי אלעזר אבא, והרי קרא לו יבשה, מהיכן תדשא הארץ. אמר לו, בני, כך לימד תשובה לכל בני עולם. שאם בן אדם יחזור בתשובה, יורדת לה נביעה שהסתלקה. ומה שהיתה יבשה קורא לה ארץ. ונהר שהיה חרב ויבש, קורא לו מקוה המים וימים. זה הוא שכתוב ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים. באותו זמן שנקראת ארץ, מה כתוב בה. ויאמר אלקים תדשא הארץ. להוציא זרעים ופירות שהם נשמות כל אחד למינם. אלו נשמות שנגזרו מכסא כבודו, ואלו רוחות שנגזרו ממלאכים, ואלו נפשות שנגזרו מאופנים. כל אחד מוציא למינם לכל אחד כיאות. עץ פרי זה תלמיד חכם. עשה פרי זו בת זוגו. לכל אחד כיאות (כל אחד מוציא למינו).