זהר

ג) יומא חד עבד עובדוי, ונטיל ההוא צפור, ופרח ואזיל ואתעכב, ולא אתא. הוה מצטער בנפשיה. עד דאתא, חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה, ואוקיד גדפוי. כדין חמא מה דחמא, ודחיל מקמייהו דישראל. מה שמיה דההוא צפור. ידו"ע. וכל אינון דמשמשי וידעי לשמשא בההוא צפור, לא ידעין חרשוי, כמה דהוה ידע בלק.

פירוש הסולם

ג) יומא חד עבד וכו': יום אחד, עשה מעשיו ולקח צפור ההיא, ופרחה והלכה, ונתעכבה, ולא באה אליו. היה בלק מצטער בעצמו ומטרם שבאה, ראה שלהבת אש אחת, שפרחה אחריה, אחרי הצפור, ושרף כנפיו. אז ראה מה שראה, ופחד מפני ישראל. מה שמו של אותה הצפור. הוא ידוע. וכל אלו המשתמשים ויודעים להשתמש בצפור ההוא, לא ידעו כשפיו, כמו שהיה יודע בלק.
פירוש. כבר ידעת, שעם הארת החכמה שבשמאל, נמשכים דינים קשים על ראש הרשעים והחיצונים, הרוצים להמשיך הארת החכמה ממעלה למטה (כנ"ל פקודי אות שע"ו ובאדרא רבא אות רי"ט ע"ש) ויש בהם ב' בחינות דינין, א) דינים דדכורא, שהם באים מהארת החכמה עצמו. ב) דינים דנוקבא, דהיינו מכחות המסך, שהם מתגלים בסוף דינים דדכורא, בסו"ה לפתח חטאת רובץ.
ותדע שבב' מיני דינים האלו השמיד משה ב' מלכי האמורי. כי אז המשיך משה הארת החכמה שבקו שמאל, ונתגלו עמו ב' מיני דינים הנ"ל. ואלו ב' מלכים בהיותם ממשיכים החכמה ממעלה למטה, כדרך מלכי האמורי, נהרגו ונשמדו ע"י דינים אלו, אשר סיחון מלך חשבון נשמד ע"י דינין דדכורא, ועוג מלך הבשן נשמד ע"י דינין דנוקבא.
ובאותה שעה עסק גם בלק עם הצפור שלו, להמשיך החכמה ממעלה למטה, וע"כ נפגעו גם הוא והצפור שלו, מב' מיני דינים אלו. וז"ש, יומא חד עבד עובדוי ונטיל ההוא צפור, וזה היה באותו זמן שהרג משה לסיחון מלך חשבון ועמו. ע"י המשכת החכמה בקו שמאל דקדושה המשמיד כל אלו הממשיכים החכמה ממעלה למטה, שעי"ז השמיד את סיחון מלך חשבון, ומחמת זה, פרח ואזל ואתעכב ולא אתא, שנפלה אימה ויראה על הצפור ופרחה והלכה לה, ולא באה אליו כדרכה. וע"כ הוה מצטער בנפשיה, שהיה מצטער מאותה המקרה. עד דאתא חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה ואוקיד גדפוי. וזה היה בזמן שהשמיד משה את עוג מלך הבשן ע"י דינין דנוקבא שה"ס שלהבת אש. וע"כ אותה שלהבת אש רדפה ג"כ אחר הצפור, שבו כח המשכת חכמה ממעלה למטה, ושרפה את כנפיו. ולא הרגה אותה לגמרי מחמת שנסתתרה ונעלמה מבלק, ולא שימש בו אז ממעלה למטה. אמנם סוד שריפת כנפים היא שריפת הג"ר שלו, שאינו יכול עוד לפרוח באויר ולהמשיך חכמה. וז"ש, כדין חמא מה דחמא, דהיינו מ"ש, וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי, כי ראה כל זאת בצפור שלו, שגם הוא ניזק מאותם ב' מיני דינים שבהם השמידו ישראל למלכי האמורי, וע"כ ודחיל מקמייהו דישראל. דהיינו כמ"ש ​ויגר מואב וגו'. מה שמיה דההוא צפור, ידוע. והוא מטעם שכל החכמה שבה קבלה ממלאך עזאל שנפל משמים לארץ, להרי חשך, ואחר שנפל להרי חשך, אינו יכול עוד להמשיך חכמה במשהו, וכל החכמה שבו הוא מה שנקלט בו מכבר בעודו בשמים. וע"כ הצפור המקבלת ממנו נקראת ידוע, שהוא לשון עבר, דהיינו מעודו בשמים, ולא דעת, שהוא לשון הוה. כי עתה הוא בהרי חשך קשור בשלשלאות של ברזל (כמ"ש להלן אות תכ"ב).