תוכן

ב. ויש כאן הבחנות:
הא', שכל העולמות והנשמות וכל מילואיהם העתידים לקבל, הנה כל אלו כבר נמצאים מוכנים על הגמרם באין סוף ב"ה, מצד שאצלו ית' אין זמן, ומחשבתו אין צריכה לכלי מעשה, ואם כן תיכף שחשב כביכול לברוא עולמות ונשמות ולהנותם הרי יצאו כן לפניו בכל מה שחשב עליהם. ולפי זה, הכל נמשך רק מאין סוף.
הב', שעם כל זאת אין זה נחשב לעולמות ונשמות ממש, אלא נחשב כמו עצמותו ית' ממש, כי מטרם שנתלבשו בכלים שזהו בבי"ע דפרודא, אין עוד שום דבר שיפריש הארתו ית' מעצמותו.
הג', דלית מחשבה תפיסא כלל באין סוף ב"ה, יותר מזה שהמלכות אשר שם אינו עושה סוף.
הד', שאין לנו רשות לומר ולהרהר מקודם האין סוף ב"ה אפילו הגה קטן, וכל מה שאנו ממשיכין לעולמות ולנשמות בדרך תפלה ועבודה, אנו מכוונים לאין סוף ב"ה, שהוא בחינת עצמותו המיוחס עם העולמות, ושם הכל מוכן בעדינו, באופן שמה שלא נכלל בעדינו באין סוף ב"ה לא יתגלה בהעולמות.
ולא עוד, אלא אפילו א"ק ואצילות, הוא גם כן בחינת עצמותו ית', כי עוד אין שם כלי להפריש הארתו מעצמותו ית', ותחילת ההפרש מהארתו ית' לעצמותו מתחיל בבי"ע מתחת הפרסא.