תוכן

ב. והדברים הנ"ל מתמיהים מאוד: א', דטרם הצמצום עוד לא הי' בחינת מקום, א"כ איך קאמר שמתחילת הכל הי' אור א"ס ב"ה ממלא את המקום. ושנית, איך יתכן לדרוש בו בחינת אמצע, דכל אמצעי על כרחך יש לו ראש וסוף. ומה שאמר שאחר ביאת הקו יש ראש וסוף, דתחלת הקו נקרא ראש, וסוף נקרא סוף. והלא גמירי דאין כאן לא עורף ולא עיפוי, וכל החילוק וההבחן בין גשמיות לרוחניות הוא, שהגשם מוגבל בזמן ומקום, והרוחני אינו מוגבל בזמן ומקום, כנודע לכל משכיל. ומכל שכן באלוקיות, איך יתכן לגדרו במקום, לסמן אותו בראש ותוך וסוף. ואפילו עולם האצילות הוא אלקיות גמור, ואפילו בי"ע דפרודא יהי' הכתר חכמה בינה שבהם בחינת אלוקיות ממש, מכל שכן במקום גבוה כזה לפני אדם קדמון.