תוכן

ב) ובזה יובן מה ששמעתי, על משנת ​משה קבל תורה מסיני, שדקדקו, למה במשה נקט קבלה, וביהושע מסירה, דהל"ל בשניהם לשון קבלה, או מסירה. (ועוד לקמן אמר ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ולא הזכיר לא לשון קבלה, ולא לשון מסירה.) ואח"כ ונביאים מסרוה לאנשי כה"ג, חזר להזכיר לשון מסירה, והיה די שיאמר ונביאים לאנשי כה"ג, כמ"ש וזקנים לנביאים. ומה זה דנקיט פעם לשון מסירה, ופעם לשון קבלה, ופעם לא זה ולא זה, וחזר להזכיר לשון מסירה. ותרצו, כי לשון מסירה משמע בע"כ, וראייה לזה, וימסרו מאלפי ישראל, הנאמר במלחמת מדין, שנמסרו בע"כ, שלא רצו ללכת לאותה המלחמה, ששמעו שבמלחמת מדין תליא מיתת משה, כמ"ש נקום נקמת, ואח"כ תאסף, לכן נמסרו בע"כ. וע"כ להיות תורתינו הקדושה ארוכה מארץ מדה, הוצרך משה למסור ליהושע בע"כ, שהוא לא יכול לקבל, ומשה לבד כי רב כחו קבל על נקלה, אבל יהושע לא קיבל אלא בכחו של משה בע"כ. ויהושע לזקנים, להיות המסירה לרבים, לא הוצרך כחו, כי בין אנשים מרובים, זה זוכר מקצת למודו, וזה זוכר מקצת למודו, ואין בזה טורח כמו כשהוא יחיד, שצריך לזכור כל התורה כולו. וכן מזקנים לנביאים, שהם רבים לרבים. אבל בהמשך הדורות, נתמעטו הלבבות, אפילו מרובים למרובים הוצרך מסירה בכח, לכן אמר ונביאים מסרוה לאנשי כה"ג, באופן שלא נמצא בעולם, שיחיד ידע כל התורה כולה, אלא משה ויהושע, לכן אמר משה כל המצוה, דהיינו כל התורה אשר אנכי מצוך, לשון יחיד, שלכל יחיד ויחיד אני מלמד כולה, כמו ליהושע. אבל כבר אני יודע, שלא יעלה בידכם זכרון כל התורה כולה בכל יחיד ויחיד, לכן אני אומר לכל הפחות תשמרון אותה בין כולכם, שזה יזכור מקצת וזה יזכור מקצת, וחזר אח"כ לדבר בלשון יחיד, וזכרת את כל הדרך.