תוכן

ב) דיני האבילות ומציאתם, דע, כי האבילות הוא חזרת הז"א בסוד אלהים דקטנות, כי זו סיבת המיתה. והענין: כי כבר ידעת, כי האבילות נוהגים ז' ימים, והענין, כי האדם יש לו נשמה פנימית ומקיף, דוגמת הצלם דז"א, כי צ' בחי' פנימית ול"מ הם ב' המקיפים וכבר ידעת, כי הל' הם ג' מקיפים, והמ' ד' מקיפים, שהם (נה"י) (חב"ד) וחו"ב חו"ג (דדעת), הרי הם ז' מקיפים. ואדם בחיותו, יש לו את כלם. אמנם ל' ימים קודם שמת האדם, מסתלקים ממנו בחי' המקיפים, שהם צל על ראשו. וז"ש בזהר על פסוק עד שיפוח היום ונסו הצללים, כי הם ב' בחי': א' מאבא, וא' מאמא, כולם הם צל א'. ואמנם בעת פטירת אדם, חוזרים בו כולם יחד, כדי שיסבלו כלם כח המיתה וענשה, וז"ס תוסף רוחם יגועון. ואמנם בעת פטירת האדם, הנשמה והרוח הולכים עם המקיפים שלהם, במקום הראוי להם. ונפש עם ז' מקיפים שלה, שהוא הל"ם דצלם, כנודע כי יש צלם מנר"ן ח"י, ואמנם צלם של הנפש, נחלק לפנימי וחיצון, והפנימי הוא הצ' דצלם, והוא הולך עם הגוף אל הקבר, ונפשו עליו תאבל. אך הז' מקיפים של הנפש, שהם ל"ם דצלם, אלו נשארים בבית אבל, כי אינם יכולים להפרד כ"כ בנקל ממקום שנפרד ונפטר בו. וזה מה שאמרו רז"ל כל ז' ימי האבל, באה נפש המת בביתו, והוא סוד המקיפים של הנפש. ואמנם הם הולכים ובאים, כי הם רוצים להיות בבית שמת המת ונפטר בו, גם רוצים להשתתף עם נפש הפנימית שבו, ולכן הולכות אל הקבר, וחוזרות לביתו. ואמנם בכל יום מז' ימי אבילות מסתלק מקיף א' מן המקיפים, ונשאר דבוק עם הנפש. וכך עושים עד ז' ימי אבילות, ומז' נשלמו כלם מלהסתלק, ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תיקנו ז' ימי אבילות, בעוד שעדיין נפש המת בבית אבל. ואמנם כאשר עדיין היו מקיפים בבית אבל, אז היו הקליפות נאחזות מאוד בנפש המת, כי במקיף אין להם אחיזה, ובכל יום מסתלק כח הקליפה, עד כלות ז' ימים, ואז אינו נשאר שם, רק מה שהוא בחי' הכרחי לישאר שם, בעוד שהבשר קיים, כדאיתא בזוהר. וזהו סבת עונש המת באלו ז' ימים, כי אין המקיף שומר הפנימית, וגם טומאת המת הוא לטעם זה, כי יש אחיזה אל החיצונים עמו מאוד, ואחר כך מתמעטת.