תוכן

ב) אח"כ ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, כי ז"א נוטל לעצמו, מן האור היוצא מיסוד אמא. ויעקב, מיסוד אבא. והנוקבא נוטלת משתיהן, וע"כ מספד עולה קפ"ד, נגד מה שאבדה בפטירתה בחינת אבא, שהוא מאיר בה. ולפי שאינו אלא אחור שלו, ולכן הוא קפ"ד, אחור דיודי"ן. בכי"ה עולה ל"ז, נגד מה שנטלה מאמא, שהוא מילוי ס"ג. ועל שאבדה במיתתה אור זה, היא הבכיה. ולפי שבכל בני אדם מאיר בם הצלם כנודע, צ' שהיא בחינת שנכנסה לתוכו, והל' והם' הם המקיפים עליו. ובחינת הם' היא בחינת הטפה כשיוצאת מאבא, שעדיין אין לה לבוש, והוא בבחינת ד' מוחין: ח"ב חו"ג. ובחי' ל', הוא אחר שמתלבשים המוחים בנה"י, נעשים הד' ל' לבד. וכשמת האדם, נסתלק מעליו הל"ם המקיפים עליו, שאלו היו שומרים לבחי' הצ' שלא תצא, ולא יהיה בה אחיזה לחיצונים לאחוז. ולכן כשמת, עושין לו ג' דברים, נגד ג' דברים אלו, צ' הוא תוך הלב, כי חיות של אדם הוא תוך הלב, הוי קריעה בלב, שנקרע ויוצא מה שבתוכו. וכנגד הל' שהם המוחים שבתוך נה"י דאמא, הוי הבכיה, שהוא ל"ז מלוי ס"ג, והם ג' ימים לבכי, נגד נה"י שלה. ונגד ם' שהוא בחי' ד' מוחין בלי לבוש, הוא ד' ימי הספד היתרים על הבכי, שג' ימים לבכי, ז' להספד שהם ד' יותר, כי הם נגד טפה דאבא, וכן עולה מספד קפ"ד.