תוכן

ב) ועכשיו פסוק האחר מתאר המקומות אשר נמצאים שם, שהם גיא בן הנום. וז"ש אשר שמתי ערבה ביתו, מקום ציה וערבה ארץ מליחה לא תשב, כי שם נמצא נחש שרף ועקרב וצמאון ומים אין לשתות, ושם ישחק להמון קריה. ר"ל, כל המון הרשעים נופלים שם, והוא ישחק עליהם בנפלם בידו, כי ישחק ליום אחרון, בהיותו מפתה וגם יוכל, ועולה ומקטרג, ולזה שוחק עליהם. ואעפ"י שיזעקו אליו, ויאמרו לו: אתה הייתה סיבה לזה שגרמת לנו לחטוא, הנה הוא כפתן חרש יאטם אזנו ולא ישמע לקול מלחשים. ז"ש תשואות נוגש לא ישמע, כי הוא הנקרא נוגש לא ישמע לקול תשואת קולם, כי לעלוקה שתי בנות הב הב. אבל הצדיקים הנקראים בני אלהים, אשר מפקידים נשמתם בכל לילה אחר שקוראים ק"ש על מיטתם, והתודו את עונם קודם שיישנו, ואז נעשים מ"ן לשכינה, בהפקדת רוחם, בסוד בידך אפקיד רוחי, מתעברים בבטן המליאה לה עצמים, בסוד הבהמה האוכלת אלף הרים, ושם נבררין ונשרפין בסוד אש אוכלת, אש הנשמה, ובבקר פולטת אותם, בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך. א"כ שם מצטרפין הצדיקים, ומה שעושין אלו הממונים של גיהנם בנפשות הרשעים, כי באות נפשם שאפה רוח, כנזכר במקומו, ואח"כ פולט אותם, ומחדש אותם עד שיתבררו ויתלבנו, זאת הפעולה עצמה, נעשית לצדיקים לנשמותיהן בכל לילה ע"י זאת הבהמה, ובאים אל קרבה, ובכל בקר מתחדשין ונבררין ונטהרין שם. ולכן אינם צריכין במיתתן ליכנס ביד אלו המקטרגים, כי כבר נטהרו במקום קדוש. אמנם נשמות הרשעים, הולכין בכל לילה תוך הקליפות ורוחין ושדין, ומודיעין אותם כזבים בחלומתם, ומצערים אותם בתנומות עלי משכב, ואלו הם הנותרים מאלף הרים, שהם מזון זאת הבהמה שאינם באים אל קרבנה, ומראיהן רע כאשר בתחלה, והם חלק לאלו המקטרגים לגהינם. וז"ש יתיר הרים מרעהו ואחר כל ירוק ידרוש, ר"ל, הנותר מאלו האלף הרים, שהם הרשעים שלא זכו לבא בקרבה, ישארו למרעה זה הפרא והערוד, לעשות בהם מיני שפטים, השי"ת יצילנו מהם, אמן.