זהר

ב) סתים גו סתימין מרזא דאי"ן סו"ף, בקע ולא בקע, אוירא דיליה לא אתיידע כלל. עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית, מאמר קדמאה דכלא.

פירוש הסולם

ב) סתים גו סתימין מרזא דאין סוף בקע ולא בקע: הסתום מכל סתום מסוד אין סוף, האציל ב' פרצופין, האחד בבחינת בקע, והב' בבחינת לא בקע. סתים גו סתימין, פירושו מלכות דאדם קדמון. בקע פירושו יציאת חצי מדרגה, דהיינו ו"ק בחסרון ג"ר. לא בקע, פירושו יציאת מדרגה שלמה. אוירא, פירשו קומת רוח שהיא ו"ק בחסרון ג"ר. אתיידע, פירושו זווג להמשכת הג"ר. לא אתיידע פירושו שאין שם זווג להמשכת ג"ר.
וביאור הדברים. כי אחר שהודיע לנו הזהר, סוד הצמצום והבוצינא דקרדינותא, והנביע דנתתקן תוך הבוצינא, והתפשטות קו מא"ס שה"ס פרצוף אדם קדמון, מתחיל לבאר איך יצאו ה' פרצופי אצילות מהמלכות דא"ק. ומבאר איך המלכות דא"ק האצילה את פרצוף הכתר דאצילות הנקרא פרצוף עתיק, ונוקביה דעתיק, אשר הנוקבא דעתיק יצאה ממנה בבחינת בקע, והדכר דעתיק יצא ממנה בבחינת לא בקע. וענין בקיעה זו ה"ס שתוף מדת הדין במדת הרחמים, המכונה צמצום ב' דא"ק. וה"ס מה שאמרו חז"ל, בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, שהכוונה הוא על המלכות דא"ק שמזווגה יצאו פרצופי א"ק, שהיא בחינת מדת הדין, "ראה שאין העולם שתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין" (ב"ר ספי"ב), ראה שאין קיום להעולמות, העלה מדת הדין שהיא מלכות דא"ק, לבינה דא"ק שהיא מדת הרחמים, דהיינו מלכות המזדווגת שעמדה בסוף ספירות של ראש, עלתה במקום בינה של ראש, ושם עשתה זווג דהכאה עם אור העליון. ונמצא האור חוזר שלה העולה ממטה למעלה לא הלביש אלא שתי הספירות כתר וחכמה בלבד, וג' הספירות בינה וזו"ן של ראש ירדו מבחינת ראש ונפלו לבחינת גוף. וכן מלכות המסיימת שעמדה למטה מכל ספירות הגוף, עלתה ועמדה במקום בינה דגופא, שהוא בחצי ספירת הת"ת, בנקודת החזה, כי ת"ת נבחן לבינה דגופא, וסיימה את הפרצוף במקום נקודת החזה, והבינה וזו"ן דגופא, לא יכלו לקבל שום אור, להיותם נמצאים למטה ממלכות המסיימת, ויצאו לגמרי מבחינת אצילות.
והנך מוצא שמסבת עלית המלכות במקום בינה נבקעה כל מדרגה לשתים, אשר חציה נשארה בהמדרגה, וחציה התחתונה יצאה וירדה להמדרגה שמתחתיה, וחצי מדרגת הראש ירדה לבחינת גוף, וחצי מדרגת הגוף ירדה למתחת האצילות. לפיכך נבחן, שכל פרצוף היוצא על ידי שתוף מדת הרחמים בדין, הוא יוצא בבחינת בקיעת מדרגה לב' חצאים.
וכשהאצילה מלכות דאדם קדמון את עתיק דאצילות, האצילה את הדכר דעתיק בבחינת לא בקע, דהיינו בלי שתוף דמדת הרחמים, ויצא עתיק במדרגה שלמה, שלא נבקע לב' חצאים. ואת הנוקבא דעתיק האצילה בבחינת שתוף מדת הדין ברחמים, ויצאה בבקיעת המדרגה. דהיינו רק בכתר וחכמה בראש, ובכתר וחכמה בגוף, ובינה ת"ת ומלכות דראש נפלו לבחינת גוף, ובינה תפארת ומלכות דגוף נפלו, למטה מסיום כל המדרגה דאצילות, כי נעשה סיום חדש של אור העליון, דהיינו במקום החזה דגוף, ששם בחינת חצי בינה דגוף כנ"ל. ודע שסיום חדש הזה נקרא פרסא. והטעם שפרצוף עתיק ונוקביה כולל ב' הבחינות ביחד, הוא בכדי שיהיה אמצעי בין פרצופי א"ק שהם יצאו בבחינת לא בקע, לבין פרצופי ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, שיצאו בבחינ' בקע. באופן שהדכר דעתיק שיש לו השתוות עם אדם קדמון, נוטל מא"ק ומשפיע אל הנוקבא שלו, והנוקבא דעתיק שיש לה השתוות עם פרצופי אבי"ע משפעת אל אבי"ע.
וזה אמרו סתים גו סתימין מרזא דאין סוף דהיינו המלכות דאדם קדמון, האצילה פרצוף אחד שהוא עתיק דאצילות, בבחינת בקע ולא בקע, הדכר דעתיק בבחינת לא בקע, והנוקבא דעתיק בבחינת בקע כמבואר. ומה שהקדים בחינת בקע שהיא הנוקבא דעתיק אל בחינת לא בקע שהיא הדכר דעתיק, הוא משום שהנוקבא דעתיק קדומה אל הדכר דעתיק, כי הנוקבא נאצלה ויצאה בג"ר דנקודים, והדכר יצא בעולם האצילות, שלאחר עולם הנקודים.
אוירא דיליה לא אתיידע כלל: האויר שלו לא נתודע כלל. ה' קומות הן, נפש רוח נשמה חיה יחידה. וקומת הרוח נקראת אויר. ובחינת בקע, שאין שם אלא ב' הספירות כתר וחכמה בהמדרגה, לא תוכל לקבל אלא ב' אורות נפש רוח, וחסרה מג' אורות, נשמה חיה יחידה, מפני החסרון של ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות, כנודע בערך ההפכי בין אורות לכלים, שבכלים, העליונים נגדלים תחילה. ובאורות, התחתונים נכנסים תחילה (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"ד).
ואומר, שקומת אויר של עתיק שהיא בחינת בקע דעתיק, שהיא הנוקבא שלו, לא נתודע כלל, אין לו זווג שימשיך הג' אורות נשמה חיה יחידה. כי הזווג מכונה בשם דעת, כמו וידע אדם את חוה אשתו. וטעם הדבר, נתבאר (לעיל בהקדמת ספר הזוהר דף נ"ה אות מ"א. ד"ה וטעם הדבר ע"ש).
עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה: עד שמתוך הכאה דבחינת בקיעה שבעתיק, האירה נקודה אחת סתומה עליונה. דחיקו פירושו לחץ והכאה, (כנ"ל בזוהר חדש המובא בדף א' בד"ה גליף). דהיינו זווג דהכאה שממנו נאצלות ויוצאות כל המדרגות כולן כמ"ש שם. דבקיעותיה פירושו בחינת הבקיעה שלו, שהיא נוקבה דעתיק. נקודה חדא סתימא עלאה, פירושו פרצוף א"א דאצילות. והנה באמת נקודה היא שם המלכות תמיד, ומה שא"א מכונה בשם נקודה עלאה, הוא להורות על ההפרש והחדוש שבו כלפי הנוקבה דעתיק, שהוא בעיקר על שיש לו מלכות הממותקת במדת הרחמים, העומדת להתודע, דהיינו להזדווג להמשכת הג"ר, ומלכות זו הממותקת מכונה בשם נקודה עלאה. כי ע"כ הנוקבא דעתיק לא אתיידע, משום שהיא מתוקנת גם בנקודה תתאה הנקראת מנעולא, כי הגם שהיא בבחינת בקע, דהיינו במלכות הממותקת במדת הרחמים, הנקראת מפתחא, מ"מ יש לה ב' הנקודות, דהיינו גם המלכות הבלתי ממותקת, ולכן לא אתיידע. הרי שכל החדוש בא"א כלפי הנוקבא דעתיק, הוא בנקודה עלאה שבו, לכן מכנהו הזהר בשם נקודה עלאה בהרבה מקומות. ומה שנקרא נקודה סתימא, הוא לאפוקי ממלכות דא"ק הנקראת סתים דכל סתימין או סתים דסתימו, אבל המלכות שבא"א נקראת בשם סתימא בלבד.
בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית מאמר קדמאה דכלא: למעלה מנקודה. זו לא נתודע כלל ומשום זה נקראת הנקודה בשם ראשית, שפירושו, מאמר ראשון לכל המאמרות.
אחר כל הקדמות הנ"ל, בא לבאר המלה הראשונה שבתורה, שהיא המלה בראשית, ואומר שהמלה בראשית קאי על פרצוף א"א דאצילות, שהוא הנקרא בשם ראשית. והוא מטעם שהוא פרצוף הראשון שממנו מושפעים כל המוחין שבהעולמות. אבל מן הפרצופין שלמעלה ממנו, דהיינו מפרצופי אדם קדמון, ודכר ונוקבה דעתיק, אין מגיע מהם שום מוחין להעולמות, כי הם לא אתיידע כלל, שאין בהם זווג להשפיע מוחין (כמ"ש לעיל). כי פרצופי א"ק ועתיק דכורא, נתקנו בהמלכות דמדת הדין הבלתי ממותקת, שעליה אמרו חז"ל ראה שאין העולם מתקיים. ואפילו פרצוף נוקבא דעתיק, ג"כ אינה משפעת מוחין, להיותה נכללת מב' הנקודות יחד, (כנ"ל בדיבור הסמוך), ולכן היא ג"כ לא אתיידע. ונמצא שהפרצוף הראשון דאתיידע הוא פרצוף א"א, להיותו מתוקן בנקודה עלאה הממותקת בלבדה, שה"ס המפתחא, וע"כ נברא א"א בשם ראשית, ולפיכך האריך הזהר לבאר עד כאן מראשית הצמצום עד דכר ונוקבא דעתיק דאצילות, כדי להורות לנו, שפרצוף א"א הוא הנושא לנקודה עלאה, והוא הנקרא ראשית, והוא הנרמז בהמלה בראשית שבתורה. משא"כ כל אלו הפרצופין והעולמות שקדמו לו, כי הם לא אתיידעו ואינם משפיעים להתחתונים, וע"כ לא נמצא עליהם שום מלה בהתורה, כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם ומלה. ותחילת השורש להשגה מתחיל רק בא"א, שהוא אתיידע, אמנם רק בבחינת שורש להשגה. ולכן מכונה בשם בראשית, ולכן הוא בהכרח מלה ראשונה שבהתורה, כי תורה היא בחינת השגה.