זהר

ב) אלקים, ודאי מ״י ברא אלה. מ״י ברא באליו תלת. ואיהי רביעאה ושביעאה.

פירוש מעלות הסולם

ב) אלקים ודאי מי וכו׳: השם אלקים הוא ודאי סוד הכתוב מי ברא אלה, שבעת קטנות מתחלק לשנים מ״י ואל"ה, ובגדלות מתחברים ועולים אותיות אל״ה למ"י, ונשלם השם אלקים. מ״י היינו בינה, ברא באלו שלשה, כלומר בכח התקון שנעשה ע"י השלש: רדל״א, גלגלתא, מו״ס, בראה הבינה היינו שיצאה לחוץ מראשו של א״א, אל הגרון, ע״י שהעלתה אליה את המלכות, בסוד פוק תאני לברא. והיא רביעית, לחג"ת. ושביעית לחג״ת נה״י. פירוש: כי מכח המלכות שעלתה לחכמה דא״א, משום זה יצאה הבינה לבחינת בריאה וגוף דא״א, והיא נחלקה משום זה לב׳ בחינות: ג״ר בפני עצמן, וז״ת בפני עצמן. מטעם כי בינה ממקורה בע״ס דאור ישר אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא אור חסדים בלבד, בסו״ה כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. אשר ע״כ אין יציאתה לגוף פוגמת אותה כלום, שהרי אפי׳ בעת שהיא נמצאת בראש א״א אינה מקבלת ממנו חכמה, ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות של ראש א״א, ונחשבת גם עתה לבחי׳ ראש גמור, וכאלו לא יצאה מראש א״א דמיא, והיא נתקנת בסוד או״א עלאין המלבישין לא״א מפה עד החזה. ובחי׳ הב׳ שהיא ז״ת דבינה, הנה הן מבחינת התכללות הזו״ן בבינה, שהם שרשים של זו״ן הנמצאים בבינה, והם צריכים להארת חכמה בשביל זו״ן, וע״כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא״א שנעשו למחוסרי חכמה. והם נקראים ישסו"ת המלבישים לא״א מחזה עד הטבור, ובנים שלהם שהם זו״ן הם מלבישים מטבור ולמטה דא״א עד סיום עולם האצילות, וז״ס הפרסא שבגוי מעוהי דא״א. המוציא את ז״ת דבינה לבר מראש ומפריעתם מלקבל חכמה, כי אע״פ שמסך זה עומד בפה דראש א״א, מ״מ שם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או״א עלאין, שהם בחי׳ ג״ר דבינה, הנחשבים עוד לבחי׳ ראש א״א, ורק בחזה דא״א שולט כח המסך להוציא ישסו"ת וזו״ן המלבישים מחזה ולמטה דא״א, לבחי׳ לבר מראש א״א. וזה אמרו אלקים שהוא שם הבינה הכוללת ע״ס כח״ב זו״ן שהם ה׳ אותיות של השם, אל״ה הם כח״ב, י״ם הם זו״ן, ודאי מ״י ברא אלה, ודאי שע״י עליית המלכות אל הבינה, נחלקה כל מדרגה לב' חצאים, שכתר חכמה נשארו, ובינה זו״ן נפלו ממנה, וא״כ לא נשאר בכל מדרגה זולת ב׳ אותיות מ״י, וג' אותיות אל״ה נפלו מכל מדרגה, למדרגה התחתונה הימנה. וזהו מ״י ברא אל״ה, שמ״י הוציא לחוץ את אלה כי ברא הוא מלשון פוק תנו לברא. ואין לשאול שלפי זה היו צריכות להשאר ב׳ אותיות א״ל במדרגה, והי״מ היו צריכות לנפול אל המדרגה התחתונה, והענין הוא, שיש תמיד ערך הפוך בין הכלים אל האורות, לפי הכלל שבכלים באים העליונים מתחלה, כתר, ואח״כ חכמה, עד כלי המלכות, שהוא בסוף. וההיפוך הוא באורות, שמתחלה בא אור הנפש, ואח״כ רוח, ואח״כ נשמה וכו׳, ולפיכך אם אין מבחינת הכלים רק ב', שהם כתר חכמה, הרי אין בהם רק ב׳ אורות תחתונים, שהם נפש רוח, ולפיכך אנו מבחינים שב׳ אותיות מ״י נשארו, שהם אור מלכות ואור ז״א, וג׳ אותיות אל״ה נפלו מהם, ונעשתה כל מדרגה חסרה ג״ר דאורות, ובינה זו״ן דכלים, אשר לעת גדלות, שבינה וזו״ן חוזרים אל המדרגה, ויש חמשה כלים במדרגה, אז באים הג״ר ומתלבשים באותיות אל״ה, ונפש רוח יורדים למקומם, ונשלם השם אלקים. וזה אמרו מי ברא באלין תלת, ואיהי רביעאה ואיהי שביעאה. כי בכח התקון שנעשה בג׳ רישין דא״א, שאור החסדים דרדל״א הכניע את קו השמאל להאיר ממטה למעלה, כדרך אור החסדים ומיעטו מג״ר לו"ק, בסוד ג׳ קוין דסגולתא דטעמים, בכח זה העלה הבינה את המלכות אליה, ואיהי רביעאה, דהיינו בעת קטנות, שהמדרגה מחולקת למ״י אל״ה, ומלכות עומדת במקום תפארת שהיא בינה דגוף, והיא רביעית לחג״ת, כי אע״פ שמסך זה עומד בפה דראש א״א, אמנם פעולתו אינה מתגלה אלא במקום החזה, שע״כ או"א עלאין העומדים מפה עד החזה יש להם תמיד בחי׳ ראש וג״ר. ואיהי שביעאה. דהיינו לעת גדלות שבינה ותו״מ עולים למעלה ממקום הסיום שבמלכות, אין הפרסא מתבטלת, אע״פ שכבר ירדה משם המלכות ונעשתה לשביעית מתחת הנה״י אמנם כח הסיום שלה נשאר גם אחד ירידתה משם.