תוכן

בענין השפה הנוהגת בחכמת הקבלה ובאגדות חז"ל

... אשיב לדבר הבקורת פני ... ... נסיעה ... לחיפה
אין אנו מקפחין על אדני השכל בכשילות המליצה, זולת לאותם שלא שמשו כל צרכם, מחמת שאינם שומעים כל הדיבורים על הפנימיות, המה מוצצין ונושקין את הקנקנין ונתקלין בהם מחמת עצמם. ולו יתקבצו כל חכמי עולם, לא נבראו אזנים לאדם לחכמה, והאוזן נטבע לכל אדם לפי בחירתו בטהרה לאמתה או באמת.
למשל, כשאנו כותבין ומגבילים איזה דבר בגדר "הטוב", הרי זה סוף המטרה שעליה הקדמנו כמה הקדמות היוצאות, אבל טעם מלת "טוב" הוא רוחני ולא נתלה כלל בכח הפעדאגעגע [-פדגוגיה], ולפי שכלו יהוּלל איש וגם יהַלֵל, והגמול הטוב כשבא לכלל מעשה, ישתנה פניו ככרום. להמוני מחויב להיות חושי, וכולו לבשר. לחכם חיצוני מחויב להיות שכלי, אבל יוצא ושוב לעצמיותו. לחכם בחכמת האמת מחויב להיות שכלי, ויוצא ונשאר בתמונה נצחיות, כי נוסף עליו חכם האמיתי בזה שאינו נהנה משום צורה שלא נקבעה בנצחיות. והרי לפניך ג' בחינות בגמול הטוב.
ואימא לי איזו? אם מחויב הבורא ית' לחלק את ידיו המטרה הרצויה שלו לפי חכי הבריות, או להעלות את הבריות ולחדש בהם "חיך שוה לכל", כי אין ספק שב' המלאכות (העבודות) שקולים ליכלתו.
ויש צדדים לכאן ולכאן. אבל חרפה היא לחכמים לבלות זמן במשפטי נסתרות, כי מתחילה צריך להשיג יסוד, דהיינו מושג ממשי בחושים, שעל פי יסוד הזה יבנה כל הנבנים. אבל לבנות מגדלים באויר, אינה כלל ממדתם של חכמים, זולת לנהני הריקות.
וכל יודע המטרה שעליה הוציא הבורא ית' כל יציאותיו הנראים ובלתי נראים, בלי ספק שמבין גם כן כל רשמי ההשגחה המסבבת את המטרה הזו שהשיג.
וכמו כן מאמר הרגיל (פסחים נ, ב) "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כת א' יבינו שחז"ל כיונו למניעת הגאות, והגבילו על סוף הכבוד לבא. כת ב' יבינו שמנעו רצון הכבוד, והגבילו לשכר צפון בגן עדן או לאחר התחיה. כת ג' יאמרו כי מנעו כל המגמות היוצאות ושבות לבחינות דפירודא, והובילו רק לאקמא שכינתא מעפרא. ועל כרחך, אמת הוא אחד, או על כל פנים בעל המאמר הגביל בחינה אחת, ומכל מקום כל איש דרכו ישר בעיניו, אלא ישתנה לפי אוזני השומעים, ואין ספק שאין בעל השמועה עצמו מתפעל כלל ממרבית מצבי השומעים אליו.
והנה גלוי ומפורסם, שחכמי האמת עשאו להם לשון בפני עצמם שלא יבינו פשוטי עם, ולא עוד אלא שכן הזהירו לכל דור ודור, כמו שכתוב (אבות א, יא) "חכמים הזהרו בדבריכם וכו' " כידוע, והפיצו מעיינותיהם חוצה בדרך האגדה, שזה לשון מיוחד מובן בקצרה למבינים, כמו לשון הקבלה למבינים, כי דא ודא אחת. אלא שבעלי הקבלה משתמשים בספירות ופרצופין, והמה בחידוד ומליצות נלקחים מנוהג שבעולם. ואמת שלרוב פעמים נזהרים בלשונם מלגרום נזק להמון שלא יתאחזו בפשוטם של דברים, לדברו באופן שלא יהיה קרוב כל כך לשכל הפשוט, כמו רוב המדרשים שאין השכל נוגע כלל בשטחיותם, אבל מטעם הצורך לגלות ענין עמוק וכדאי אליו תפשו לשון קרוב לשכל פשוט על צד ההרחקה או צד הקיום, שלא הי' דעתם כלל למעשה, ועליהם גילו דעתם בכלל אחד ש'אין למידים מדברי אגדה' (ירושלמי פאה ב, ד ; חגיגה א, ח). ואם רב אחד ירצה ללקט מאגדות ומדרשים דברים ומנהגים טובים לדעתו הרחבה או הקצרה, אין מי שימחה לו, אבל זה צריך לידע, שאין חלק המעשה מוסכם כלל מבעל הגדה עצמו, אלא מהרב המלקט, וזה פשוט.
ובאמת הזה מובן מאמר חז"ל בקידושין (סו, א) על ינאי המלך שקבל דברי אלעזר בן פועירה לאמור שהתורה מונחת שמורה בקרן זוית, ואפילו כשיהרג החכמים שבדורו הפושעים עליו, יוכלו למלאות מקומם אנשים אחרים, כי יבואו וישתלמו בהספרים הנערכים והנדפסים. אמרו עליו, תינח תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה מה תהא עליה, עיין שם היטב.
וקלות הדעת גדולה לחלק בין דורו של ינאי לדור שלנו, בזה שנדפסו ש"ס בבלי. שהם אמרו והם אמרו, "אין בית דין יכולה לבטל דברי בית דין של חבירו אלא אם כן וכו' ", ומהאי טעמא התירו משחא, כי תורה שבעל פה עדיין גנוזים הם בפה חכמי הדורות, ולא נכתב ולא יוכל להכתב, כי זהו שכתוב "נביא כמוני מקרבך מאחיך יקים לך ה' אלקיך, אליו תשמעון" (ע"פ דברים יח, טו), ו"לא תסור", ולדברי הקלים הללו לא נאמר מקראות אלו כי אם על דור אחד של חכמי הש"ס, ... התורה היא נצחיות, והיא מתעלית מעולם הזה בצרופים משונים עד הגיעה לנצחיותה.
[חסר שורה]
... בו בשעה שאני מלמד את בני ענין שלא לשמה ככת א', איני קרוא שקרן, הגם שאני יודע שהאמת הוא עם כתה הד', כי איך אומר לבני שילמוד על מנת לאקמא שכינתא מעפרה, בה בשעה שעדיין לא הלמיד אותה ליסוד. אלא כדי לשמור את עצמי מחשד פן יבא וישכיל, אני מקדים לו שע' פנים לתורה, שכלם מביאים לפן א' הגנוז ומרומם, ועל סמך הזה אני מטה לבו לעול תורה במיני מתוקות, כמו שכתוב (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו". ובשעה שבא באנשים, אני מטה לבו בשבחי גן עדן. ובשעה שזכה לשכל האמת, אני מטה לבו לאקמא שכינתא מעפרא. הרי זה דומה כמו שאמרתי לבני, עשה עמי מלאכה היום ואתנה לך פרוטה אחת, ולערב נתתי לו אלף אלפי אלפים ככרי זהב בשביל מלאכה זו, וכי יעלה על דעתו להתרעם על שקרותי שמעלתי בו. כי שקר הוא מדה מגונה, לא כל כך במעשה כי אם על המחשבה, דהיינו גניבת הדעת או עוות הדעת לכל סעיפיהם, מה שאין כן מעשה השקר בלי הצטרף המחשבה, אין לה שום הבחנה כלל. וצא בתיאטראות שמבלים כל ימיהם בדברים בדויים ושקרים, ומקבלים שכר ותודה מהשומעים אותה, מפני שהמה מעשה בלי מחשבה, ונדונים על פי אופי המעשה, והבדוי אינו.
וזה הכלל, שאין האמת ושקר נידון לפי היחס מהם בגוף השני, אלא נידון על פי מהותם עצמם (למשל, אם האחד מוציא דבר שקר מפיו, והשומע טעה בו ממיעוט השגתו, על כן שמע ממנו צורה אמיתית, אין השקר שבפי האחד משובח בזה כלל. וכמו כן להיפך, אין בעל המאמר מגונה כלל), והשומע והמשיג הטועה ונעשה במושגו צורת שקר, אינו מגנה את המשמיע כלל במושגו שאינו שלם, אלא אם נושאי המושג שאינו שלם הוא נכבד מצד המנין או הבנין, יש לדון את בעל המאמר במועיל או במזיק את נושאים הנכבדים האלו.
ובזה מתורץ שמות הגשמיות שבחכמת האמת ושבתורה, כי בלי ספק שכל התלמידים שלא שמשו כל צרכם שהם תשעה מאות ותשעים פ"ט (-פראצענט, אחוזים) מן המעיינים, כמאמרם "אלף נכנסים לחדר", יבא במושגים שלהם צורות שקרים ובדויות.
ומי פתי ידון מחמת זה את שמות הללו לשפתי שקר ח"ו מחמת מיעוט שימושו של המעיין, כי התורה והחכמה בצורתה האמיתית לא יושׂגה זולת לחכם השלם, כמו שכתוב (דניאל ב, כא) "יהב חכתא לחכימין וכו' ", וכל יתר המעיינים זולתו, מחויבים לתלות מיעוט הטעם שמוצאין בהצורה לצורה מסופקת בלתי מובנת בעצמם. ובאם הזידו לתלות מיעוט הטעם בעצם בעל המאמר כדי לקבוע לעצמם צורה מוחלטת בהממרא, כדאים המה לאותו העונש לשקר בעצמם במושגם. ובין כך ובין כך לא יוזק ולא ישובח הממרא גופה מצורות שבמושג המעיינים, כלל לא.
וכמו ששמעתי מתלמיד חכם מפורסם אחד, שעיקר קביעות של הבורא ית' הוא ממעל לרקיע. וכשהתחלתי להתוכח עמו, שאל אותי אם אני מודה ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א), ועניתי בכל פי שכן הוא. והביא לי את הפסוק "ויעל ה' מעל אברהם" (בראשית יז, כב), "וירד ה' לראות" (בראשית יא, ה) וכו' וכו', שכל מודה בפשט התורה רואה בעליל שלא נמצא הבורא בעולם הזה אלא לפרקים ולפעולות ידועות לו.
ומה יאמר השופט?! שקבלה המוטעת שלשוטה הזה גרמה ... פגם ח"ו בפשט התורה, ולא עוד אלא שאינו נקרא חוטא אפילו, כמו שכתוב "ודילוגו עלי אהבה", כי משלא לשמה יבוא לשמה (פסחים נ, ב), ולובשין צורה ופושטין צורה כמה וכמה פעמים, עד שיבואו לצורה האחרונה המיוחדת האמיתי. ואם מתעקש תלמיד אחד בלי למשמש כלל בצורות המתגשמים במושגי ההמון עובדי החומר החשוך, ונשאר בהחלט באותו צורה שמקרי דרדקי [-מלמדי תינוקות] ביאר לו בקטנותו, והגם שמצוי טעם לפגם בחכו בעת גדלותו, ואומר ומכריז על צורות אלו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכדי לתרץ לו הפגם המשונה מחכו מרבה עליו תירוצים שונים שצורתם דומה לאביהם הן בשקר והן בגועל נפש, כמו שמכבד נשמות העובדים האמיתים לישב בתחתכיי דפיזא ולטבול במקוה של שמן ולאכול ראש דג גדול שאין כמותו בכל הדגים, וחזה משור הגדול וכו'.
ואם נחוץ לפעמים לבסם את הגועל השטוח על פניו, יחפהו במליצות ריקות, וכחלום ... מענג אותו בשעתם וכו'. אלא האמת היא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא מן המושג לשלימים עובדי ה', ואין מושג עובדי החומר המטונף עושה שום צורה בדברי חכמה, ואפי' פשט לא כלל להם.