תוכן

א'. ביאור ויכוח השי"ת והמלאכים בעת בריאת העולם

... ובזה נבין קושי' החמורה שיש לנו בענין ... ... ... ויפח באפו נשמת חיים, דהיתכן דמעשה ה' יהיה אפשר להתבטל.
ועוד קשה, פשטיות הכתובים, דהשי"ת אמר לו "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז), והנה חי קרוב לאלף שנים. ותירוץ חז"ל אינו עולה לפי פשט המקרא.

ו' קושיות בענין ד' כתות אמת ושלום חסד וצדקה
ומתחילה נבאר הצורך לעולם הזה והצורך לשבירת הכלים.
והענין, דהנה נתבאר דהשלימות לא נמצא אלא באין סוף, ומצמצום ולמטה נעשה בחינה אחרונה לחלל פנוי. ובזה נמצאים ענין העשר ספירות בב' הפכים, ט' ראשונות ובחינה ד'.
אמנם עיקר ההפכיות הוא בבנין הסטרא אחרא שכולה מבחינה אחרונה. אבל בהקדושה נעשה בחינה אחרונה בטלה לט' ראשונות (ואור שבה הוא במוחשך דט' ראשונות).
ונתבאר דנשאר בחינה אחרונה ריקנית בבנין הקדושה. דאי לאו הכי, היה נמנע תקונה, דאי אפשר לתקן דבר שאינו במציאות.
והנה הן בסטרא אחרא והן בקדושה לא יצוייר תיקון. כי בסטרא אחרא אין בחינת חיים, וכל שמגיע אליה, נפסד ומת. ובקדושה אין בחינה ד' מתוקנת באורה כלל, אלא בבחינת טפלה. ותדע שלא שייך כלל כלי בלי אור, אלא האור שבה אינה מבחינתה עצמה, אלא מט' ראשונות. ואם כן, אין תיקון לבחינה ד'.
ועל כן לאדם צריכין, שהוא מוכן בזה אחר זה להמצא ברשות שני המרכבות, דסטרא אחרא ואחר כך דקדושה, שאז יכול להפכה.
אמנם הסטרא אחרא הוא בלי אור (דל"ב האבן), דהוא נהירו דקיק שאין אדם יכול להתכלכל על ידיהם.
והוא סוד שבירת הכלים, דנשאר ל"ב האבן לסטרא אחרא, ונעשה הכנה לבחינת ירידת העולמות על ידי חטאו של אדם הראשון, שענינו הוא התערב טוב ברע, כלומר שבא אור עליון ונפל לרשות הסטרא אחרא, ונעשה מהם התפשטות אבי"ע דקליפה, באופן שיהיו מספיקים לכלכל האדם בעת קטנותו ולקבוע בו בחינה ד', שבאופן זה מוכשר למטרתו.
ויובן לך בזה ענין אור פנימי ואור מקיף וכלי חיצון וכלי פנימי, הנמצא בזוהר ובכתבי האר"י.
דנתבאר שאור ט' ראשונות ובחינה ד' המה ב' הפכים, זה להשפיע וזה לקבל, ומוכרחים לבא בזה אחר זה, אמנם במקום אחד אי אפשר שיתחברו בסוד שלום, "ועל כן צריכים לב' מקומות", והיינו כלי פנימי וכלי חיצון.
ובזה תבין המדרש הנ"ל, דהני מלאכים המה משמשי הנשמה, כמבואר בכתבי האר"י בעץ חיים שער ..., עיין שם היטב, ונמלך עמהם לדעתם ולצביונם, כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה יא, א ; חולין ס, א) דכל מעשי בראשית לדעתו נבראו ולצביונם נבראו.
והנה חסד וצדקה הם סוד אור פנימי. בחינת ט' ראשונות נקראים חסד, דענינו להשפיע. ובחינה המגיע מט' ראשונות לבחינה ד' נקרא צדקה, משום מלכות דלית לה מגרמה, אמנם זה גם כן רק מבחינת ט' ראשונות ולא בחינת עצמה, דהא אין העשיר משלים לעני בהצדקה, אלא חיי שעה לבד.
ואמת היא סוד אורה עצמה, שהוא סוד האור המסוגל להשיגה לאין סוף כמטרם מתחילה, ושלום הוא סוד החיבור דאור ישר הנקרא אמת, עם אור פנים הנ"ל הנקרא חסד וצדקה.
וטען האמת, ד'כלו שקר', כלומר היפך האמת, דכל העבודה לשקר לשוא בלי תועלת (שוא היפוכו דאמת, ואין שקר היפוכו דאמת), וטען השלום דכולו קטטה, כלומר דאין הכלי פנימיים מתחברת לעולם בכלים מקיפין, דהיא נשלמת בהפכיות, וזה קם וזה נופל. וכל זה טענו משום דראו שאין להם מקיפין, כמו שכתוב בזוהר (קדושים אות סב), דאדם הראשון לא הוי ליה מהאי עלמא כלל.
ובזה יתבארו הפסוקים דחטא דעץ הדעת, דכתיב (בראשית ב, כה) "ויהי שניהם ערומים ולא יתבוששו", פירוש, דהלבושים בכל מקום הוא ענין כלי לאור מקיף, כנודע בעץ חיים בביאור לבוש והיכל, עיין שם היטב.
ומעיד הכתוב דלא הי' כלי מקיף, ועל כן לא נכשר למישלם, משום דלא נתבוששו. פירוש, דלא הרגישו חסרונם, דהרגשת חסרון הדבר הוא הכנה ראשונה לקנין של הדבר, ועל זה צריכים לכלי, שבהיות להאדם הכלי והוא ריקנית מאור, אז מרגיש בושה מחסרון האור – ובאין לו גם הכלי, אז לא יתבייש, אפי' שהוא סוד (קנאת איש מרעהו), וכן כל ההמשך דעץ הדעת עד גמירא.