תוכן

ביאור על השמות מחשבה ורצון שאנו מכנים באור העליון ית' / והענין מה שהא"ס לא עולה בשם / וענין היחוד דמחשבה ורצון / וסוד מה שאמרו ז"ל הוא אחד ושמו אחד
דע, דענין השם יורה גדר וגבול, על דרך שאנו קוראים את ראובן הנרצה לנו, אנו מגדירים בזה שאין החפץ, רק בזה האיש המוגדר בזה השם, ואנו מעמידים בזה את המהות הנרצה על גדר הנרצה, לאפוקי כל מה שחוצה לו מן השם הזה, והבן היטב.
ובזה תבין, שאם לא יש למהות הזה גבול, כלומר שמגבולו ולהלן יהיה נעדר, לא יתכן לכנותו בשם. כמו שאנו אומרים שדבר הזה "טוב", נמצא השם מגדיר לנו את הטוב ומוציא לנו את הרע. אמנם אם מציאות הרע לא היה מושג, ודאי לא הי' נמצא בלשוננו גם השם "טוב". ועל דרך זה שם "אור" מגדיר לנו את האור ומוציא לנו את החושך, והיינו שמפני שיש מציאות החושך בעולם, על כן נמצא בלשוננו זה השם של אור. אבל אם לא הי' מציאות החושך במושגינו, לא הי' גם מציאות האור במושגינו, כי אין לו גבול והעדר, ומה שאין לו גבול והעדר, לא מושג בשם.
ובזה תבין כינוי ה"מחשבה" בו ית', הוא מפני שאינו מוכרח להמחשבה, וע"כ קוראים אנו את אורו ית' המתפשט לבריאה בשם "מחשבת" א"ס ב"ה, להורות שאינו מחויב לברא, אלא אפשר המציאות לבד, ולא ח"ו מחויבת המציאות.
ועד"ז שם הרצון המושג בלשונינו, הוא גם כן בשביל שיש דברים שלא לרצון, אמנם אם לא היה מציאות בעולם שיהיה שלא לרצוננו, ודאי לא הי' מלת רצון מצוי בלשוננו.
[הג"ה: ודע, דכללות האור המתפשט לבריאה, נקרא "מחשבה", דהיינו ע"ש אפשר המציאות. וסוד הכלי, שהוא סוד הרצון להנות כנ"ל נקרא "רצון". וזה סוד "כשעלה ברצונו להאציל ולברא" הנאמר על התפשטות הנקודה עצמה, כנודע. ועל כן מרומז ההשתלשלות בסוד עליית הרצון. וגם זה השם "רצון" מתחיל מבחי' הצמצום ולמטה, כי אז נגלה צדדיות בענין הרצון בבחי' הגבול דשינוי הצורה כנ"ל].
ומזה מובן אשר אצלו ית' המחשבה ורצון הוא אחד; וכיון שודאי אין לו שום ענין דבר ומציאות שלא לרצונו ח"ו, וממילא אין לכנות בו ית' זה השם, מפני שאין לו גדר לאפוקי ההפכי לו או היוצא מגדר הזה, ונמצא מזה שהמחשבה יש לכנות בו ית', והיינו דוקא בבחינת התפשטות הבריאה בדיוק. כלומר, זה האור שהתפשט למציאות והתהוות הבריאה. אבל לא בערכו ית' לבדו, ובִין בזה. אמנם רצון, אי אפשר לנו כלל לכנות בו ית', אפי' באור המתפשט להבריאה, כי אין לו גדר ומציאות שלא לרצון ח"ו, ודו"ק.
ועוד תשכיל, שמחשבה הוא יחס לפועל, ורצון הוא יחס הפעולה. כי כן יבא גם כן במושגינו, שתחילתו של הפועל הוא יצירת המחשבה, ואין הרצון נגמר אלא אחר גמר פעולה, שאז אפשר לדון בו אם הוא לרצון או שלא לרצון.
ובזה תבין שבהתפשטות א' טרם הצמצום, עוד לא הי' שם הרצון מושג בהתפשטות הזה, אלא שם מחשבה לבד, מפני שטרם הצמצום עוד לא נגלה שום מציאות שיהי' שלא לרצון. אלא מבחינת צמצום א' ומטה, אשר הבחינה ד' של קבלה הרגיש כח הפירוד שיכול להמצא מצד הרצון להנות כנ"ל, שמזה עשתה לה גבול מתוקן, שהוא סוד התפשטות ב', וממילא נתהוה מושג הרצון בהמציאות, דהיינו בהנאצל, שהושג לו פעולה שניחה לה, שהיא התפשטות ב', ופעולה דלא ניחה ליה, שהוא בחינה ד' של התפשטות א' לבחינה ד' הנ"ל.
ונמצינו למדין, שבהתפשטות א' טרם הצמצום היה בהמציאות הזה בכללו רק שם אחד וגדר אחד, דהיינו שם המחשבה, אשר נגדר תחת השם הזה, מפני שאין הוא ית' מוכרח במציאותה כנ"ל, ועל כן נגדרהו להתפשטות א' רק בשם "מחשבה" יחיד ומיוחדת.
אך מנקודת הצמצום ולהלן נעשה לנו ב' שמות: הא' הוא מחשבה, והב' הוא הרצון. דמכח הצמצום נעשה גדר חדש שהוא השגת הרצון, ולאפוקי מה שהוא לא לרצון. אמנם זה השם שייך על הנקודה, ולא בהמאציל ית' כנ"ל.
וזה סוד אשר ר' אליעזר הגדול מלמד לנו בפרקי דר' אליעזר (פרק ג'), שמקודם שנברא העולם הי' הוא ושמו אחד. שלכאורה הלשון מוקשה מאוד, דטרם שנברא העולם, א"כ מהיכן יש זה המושג בו ית' מן קריאת שם, שאין ענין שם אלא מאדם לחבירו כמובן, עוד מה השמיענו לנו התנא בזה החידוש.
ובדברינו תבין שקאי על התפשטות א' מטרם הצמצום, ומשמיענו שאז הי' השם אחד, כלומר שלא נבחן בו אפי' שני שמות, אלא מחשבה פשוטה לבד, ונמצא כמו הוא ית' פשוט, כן האור הנאצל פשוט. ואין חילוק בנאצל, אלא זה השם של מחשבה. כלומר שאין הנאצל הכרח במאציל, אלא מחשבה. לאפוקי אם לא הי' מחשב להאציל, אז לא הי' כלל נאצל. אבל יותר מזה השם האחד של מחשבה, לא נבחן כלל, ואם כן, שפיר קמשמיענו התנא, שטרם שנברא העולם הי' הוא אחד ושמו אחד, והבן.