תוכן

מאמר זה מבאר:
א. ענין התלבשות הקדושה בקליפות, ב. מהות הקליפות, ג. הסתירה בין המציאות לקיום המציאות, ד. אין העדר וחילוף ברוחני, ה. הדרך שבה מתקן האדם את הרצון לקבל שבו
א) ... ועל כן כיון שמחשבתו ית' הוא בלי שיעור, נמצא שזה הרצון והחשך המוטבע בנבראיו לקבל הנאתו ית', הוא ג"כ בלי שיעור, והבן זה, שזה סוד המקום שנתפשט עד ד' בחינות הנ"ל, שבחינה הד' הי' נותנת שיעור בזה שהרגישה שינוי צורה והפכיות מבחינת המאציל ית', אשר השתנות הצורה ברוחניות הוא גרזן מפריד ביניהם, כמו הסכין המבדיל בדבר גשמי, כמו שנתבאר לעיל (הקדמה שניה לפי חכם אות ז; מאמר ראשון אותיות כה-כח), שעל כן נקראת בחינה הד' מדת הדין הקשה, כנ"ל, שהיא שורש לכל בחינת הדינין והקליפות. אלא כאן לא נתגלו הדינים, כנ"ל, ששיתף עמו מידת הרחמים, עי' בפרקי קו וצמצום בדברינו (מאמר ראשון אות כו).
אמנם אחר שירדו המדרגות בא"ק ואבי"ע, יצאו גם כן ד' עולמות אבי"ע דטומאה, בסוד הכתוב (קהלת ז, יד) "זה לעומת זה עשה אלקים", כנודע, וכמו שאבאר זה במקומו בס"ד.
וזה סוד "ורגליה יורדות מות" (משלי ה, ה) הנאמר על ספירת המלכות, שסוף הקומה נקרא רגלים, (והם) [והיא] מתלבשת בקליפות, כלומר, שנעשין שורש לקליפות בסוד בחינה ד' הנ"ל, שנשתנה בהם מצורתם מן המאציל ית' לגמרי בפירוד גמור, שאין להם שום דביקות בקדושה, מחמת שאין בהם מבחינת ההשפעה ולא כלום, ועל כן נקראים אילן הטמא ומתים, מפני שנחתכו ונבדלו מן השורש שהוא סוד חי החיים.
אמנם צריך שתשכיל בדבריהם ז"ל שאמרו בזוהר ותיקונים שרגלי המלכות דקדושה שהוא סוד אלקיות, יתלבשו בקליפות הטמאות. שהם דברים מתמיהים.
ואסביר לך הענין באר היטב, שהם ההררים התלויין בשערה, והזהר שלא תחטיא את המטרה.
ומתחילה צריך להבין למה נקרא קליפות. ואבאר לך על דרך משל, כמו אדם השולח מתנה לחבירו, והוא דבר רך ולח, וירא שלא יתטנף ולא יתקלקל בסבת הדרך, שבהמשך הדרך עלולה מאוד להתטנף ולהתקלקל עד שלא תהא ראויה לכלום. על כן כדי להיות בטוח שיגיע ההנאה לחבירו בכל מדתו, משים המתנה בתוך תיבה של עץ קשה, ואז הוא בטוח שיגיע ההנאה לחבירו ככל כוונתו ורצונו, ואחר כך כשיגיע המתנה לחבירו, נוטל לו את תוכו, דהיינו עצם המתנה, ואת קליפתו זורק, שהיא התכריך של העץ הקשה.
והנה כבר ידעת שכל השלימות המקווה לנו תלוי בכלי קבלה, באשר שהיא מדת השלימות והשפע, אשר בהעדר הכלי קבלה לגמרי, אז נמצא שאינו מסוגל עוד לקבל כלום מהשפעתו ית', וכשיש לו כלי קבלה באיזה שיעור, אז נוטל כזה השיעור. אמנם בהגדילם כל שיעור קומתם, אז נוטלים השפעתם בשלימות. והבן זה היטב.
גם נוכחת לדעת שכל שורש אילן הטמא והלעומת דקדושה שר"י (-שם רשעים ירקב), המה מהגדלות הכלי קבלה, שיונקים מבחינה ד' הנ"ל שנקראת מדת הדין הקשה, שנשתנה צורתם להיות הפכי לגמרי מן השורש בלי שום דביקות והשתוות, כי אין להם מבחינת ההשפעה ולא כלום, כמו שכתוב (משלי יג, כה) "ובטן רשעים תחסר", שאין בגדרם רק לבלוע הכל לעצמם, ועל כן נבדלו מחי החיים.
ולפי זה נמצא לנו כמו לאחוז החבל בשתי ראשים, כי אם אנו מקטינים את כלי הקבלה שלנו ולקבל בתוכנו מבחינת ההשפעה כדי שלא להפרד מחי החיים, אז נמצא לנו להיות נשאר מחוסרי השלימות ח"ו כנ"ל. ולאידך גיסא, אם נאמץ את עצמינו להגדיל כלי קבלה שלנו בכל מדתם וקומתו, דהיינו בכל האפשרות, א"כ אנו נופלים לבאר שחת תחת השראת הטומאה והקליפות כנ"ל.
אמנם לתיקון זה נתחלק מציאות השפעתו ית' לב' בחינות: בחינה א' היא סוד השפע של המציאות, שהוא כולל בחינות הספירות והפרצופין והעולמות דאבי"ע, עד כל מיני בריות דומם וצומח וחי ומדבר שבעולם הזה. ובחינה ב' הוא שפע של קיום המציאות שנקרא מדת הרחמים, שהוא השפע השופע ובא להחיות העולמות עד העולם הזה.
על דרך משל, שאדם נולד בבחינת המציאות, והוא קטן וסכל בלי שום ערך, אמנם על ידי השפע של קיום המציאות שנשפע עליו מידי יום ביומו, הוא הולך וגדול עד כי גדל מאוד.
וענין התחלקות הזה כבר ביארתי לעיל (מאמר ראשון מספר פי חכם אות כו) בביאור קו וצמצום בסוד דברי חז"ל (בראשית רבה יב, טו), "ראה שאין העולם כדאי, על כן שיתף עמו מדת הרחמים", שמתחילה היה אור א"ס ב"ה מתפשט בסוד המציאות והיה ממלא את המקום עד בחינה הד', ושם הרגיש האור את עצמו שקיבל צורתו להשתנות, אז צמצם את עצמו מבלי להתפשט בבחינה הד', וחזר להתפשט בסוד קו דק שהוא הקטנות דכלי השפעה, שיהיה מסולק מבחינה ד' באופן שלא ישתנה הצורה לצורת קבלה ופירודא, כמו שביארתי שם.
ולפי מה שכייל לנו הרב ז"ל בהרבה מקומות אשר ענין הרוחני אינו בבחינת עובר ממקום למקום כתכונת הגשמי שנעדר ממקום הראשון ונקבע במקום שני, אלא כל מקום שאור העליון עובר, קונה מקומו לנצחיות, ואפי' כשאנו אומרים שעבר האור ממקום הראשון למקום שני, לא נחלף מקומו בזה, אלא הרויח ב' מקומות, שזה סוד הכתוב (ויקרא כז, י) "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ואם ימיר אותו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", מפני שהקדשים חוק אורות העליונים עליהם, שאין בהם העדר לעולם או חילוף ותמורה, והבן זה היטב, וזכור זה לכל המקומות שמובא באורות העליונים שינוי מקום. וזה סוד שאור א"ס מתלבש בפנימיות א"ק.
ולפיכך נעשה ב' מיני הנהגות בהשפעתו ית': הא' היא הנהגה של המציאות. והב' היא ההנהגה של קיום המציאות. הא' נמשך מהתפשטות א' שאור א"ס ב"ה מילא את המקום עד מדרגה הד'. והב' נמשך מהתפשטות הקו שמשך את עצמו מבחינה ד' שהיא סוד שיתוף דמדת הרחמים.
[הג"ה: סוד הגלגול – ובזה תבין סוד הגלגול, כהאי גננא דנטע ולא אצלח, עקר לה מהאי אתרא ושתיל לה בהאי אתרא. דמהנהגה הא' נמשך הנטיעה והלידה, שאחר כך הנהגה הב' מקיים אותו ומשביחו, ואי אצלח מוטב, ואי לא אצלח חוזר עוד הפעם לתחת הנהגה של בחינה א', והבן].
והנה הקליפות בכללם נמשכו מהנהגה של המציאות שהוא בחינה א' דהתפשטות א', שהוא סוד "מתחילה ברא הקב"ה את העולם במדת הדין", ועל כן נעשה מזה הכנה ושורש למציאת הקליפות. אמנם כיון שנעשה שם צמצום כנ"ל, והאור א"ס ב"ה חזר להתפשט בסוד קו, על כן נגבלה בזה בחינת הנהגה של המציאות בגבול קטן מאוד, באופן שאין להם שום חיות וקיום מעצמם, הן מציאות דקדושה והן מציאות דקליפות, אלא צריכים להמשכת השפע של בחינה הב' דמדת הרחמים שנקרא שפע של קיום המציאות. כמו המשל הנ"ל מבן אדם שנולד בקטנות מוגבל מאוד מחמת שנמשך זה מהנהגת המציאות שהיא סוד התפשטות א' שהיה שם צמצום כנ"ל, ועיקר זכות קיומו וכל שיעור מעלתו מחכמה מגבורה מעשירות, הכל נמשך מבחינה ב' שהוא מדת הרחמים.
ובזה תבין היטב לשונם הזהב ז"ל שאמרו "שיתף עמו מדת הרחמים", דיורה כדברינו, שנשתתפו ממש ביחד, כי עיקר האדם נמשך מהמציאות שהוא מדת הדין, אמנם זכות קיומו ומעלותיו נמשך ממדת הרחמים. ונמצאים שניהם שותפין באדם. ועל דרך זה בכל המציאות, הן בתחתונים, והן בעולמות עליונים.
[הג"ה: בעולמות העליונים עד עולם הזה הגשמי, נמשך המציאות ממדת הדין, שהוא מצומצם. וקיום המציאות הנמשך ממדת הרחמים בהרחבה. ובעולם הזה הגשמי הוא להיפך, שהמציאות הוא מתוקן יותר, מפני שנמשך על כל פנים מהקדושה. אמנם קיום המציאות הוא מקולקל לגמרי, בהיותו נמשך משמרי הקליפות, דהיינו דוקא קיום הגשמיות]