תוכן

א) (מ"כ) להיות כי ע' פנים לתורה, וא' מהם הוא רמז, והנה ירידת ישראל למצרים, הוא רומז אל הולד בעודו תוך בטן אמו בין המצרים ההמה, וע"ז נפרש מ"ש ואלה שמות בני ישראל, שהם כחות הנשמה. כי כמו שיש בגוף רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כן יש בנשמה עצמה. והם כחות הנשמה, הבאים מצרימה. את יעקב: שבאים בתוך הולד, בעוד העובר בבטן אמו, עם יעקב שהוא היצר טוב. ואמר הבאים, ולא אמר שכבר באו, לפי שהוא יתברך יוצר רוח האדם בקרבו, כמבואר בזוהר כי כל עוד שאדם הולך וגדל, כן הנשמה הולכת ונכנסת בקרבו. וכן מבואר שם, אין קדוש כה', כי אף שישראל קדושים, אינם קדושים מעצמם, אלא הוא יתברך מקדש אותם. וז"ס כי אין בלתך, אין קדושתו מאחרים, אלא הוא יתברך מעצמו הוא קדוש, וקדושת ישראל אינם זולתך. וזהו כי אין בלתך ואין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו. כי הצר צורה על הנייר, אינו יודע לצייר בו אברים פנימיים: כרס, ובני מעיים, לב, וכבד, ומרה. והוא יתברך לא לבד זה, אלא צר צורה אחרת בתוך הבטן, העובר במעי אמו. ובתוך העובר, איברים פנימים ורוח ג"כ. וז"ס יוצר רוח האדם בקרבו, באופן שכל עוד שהעובר הולך וגדל, כך הנשמה נכנסת. ולזה אמר הבאים מצרימה, כי כחות הנשמה באים מעט מעט. ואחר כך בעת הלידה שכבר נעשה איש, אז איש וביתו באו, שהוא הגוף שהוא בית לנשמה, אז באו בהחלט כל כחות הגוף.