תוכן

א) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. י"ל למה אמר בבקר חסד, ואמונה בלילה. עוד למה אמר בלילות לשון רבים. עוד, כי הפך בקר הוא ערב, כמש"ה ערב ובקר וצהרים, והפך לילה הוא יום, כמ"ש ויום ולילה לא ישבותו. אלא הכונה, כי מ"ש להגיד בבקר הוא על יציאת מצרים, שהיה ודאי חסד גדול, שלא היו ראוים לצאת. ולהיות שהיתה יציאתם בבקר, כמ"ש ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ויצאו בפעם אחד, לכן נקט בבקר לשון יחיד. ונקט לשון הגדה, שענין סיפור יציאת מצרים היא הגדה המושכת את הלב, לירא מן הקב"ה בשמוע האותות והמופתים הגדולים ההם. ואמונתך בלילות, ירצה כמ"ש ז"ל על הנשמות שמפקידין בני אדם בכל לילה, כמ"ש בידך אפקיד רוחי, ומחזירן הקב"ה בכל בקר לבעליהן, כי נקרא האל הנאמן, ולז"א בלשון רבים בלילות. ומ"ש בבקר ולא אמר בערב, בשביל שאין ב"א ישנים בתחלת הלילה שנקרא ערב, וכיוון באומרו חסדך ואמונתך באמצע, לדרוש לכאן ולכאן. ואפשר שכוונתו בתחית המתים לעת"ל, וירצה: ראוי לנו להאמין בתחית המתים, שעתידה להיות בבקר שהוא בעוה"ב. כי העוה"ז נקרא לילה, על הגלות וכו'. ואמר ממה שאנו רואים בכל לילה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים בנאמנותו וענותנותו, אנו יודעים שעתיד להחיות המתים. וכענין זה ממש דרשו ז"ל בפסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך, אמר ממה שאתה מחדש אותנו בכל בקר בחזרת הנשמה, אנו מאמינים בתחית המתים.