תוכן

א) הנה למעלה בפרשת לך לך, נתבאר ענין זה, בפסוק לך לך מארצך. ובפסוק ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. והנה עניינו בקיצור הוא זה, כי כבר נתבאר לעיל בפרשת תולדות בפסוק ויבא לו יין וישת, כי אברהם ויצחק, הם חו"ג שביסוד דאימא, המתלבש בדעת דז"א. ויעקב הוא היסוד דאבא, המתלבש תוך יסוד דאימא. ונודע, כי בתחלה נכנסים בז"א מוחין דקטנות של אלהים, ואח"כ כשנכנסים בו מוחין דגדלות הנזכר, אז יורדים המוחין דקטנות בגרון דזעיר שהיא בינה שבו. ולכן גרו"ן בגימטריא ג"פ אלהי"ם, והוא בגימטריא חר"ן. ואז היסוד דאימא דגדלות, כלה ונפסק בחזה דז"א. ומשם ולמטה, מתפשט יותר, היסוד דאבא שהוא זכר, והוא יותר ארוך, ומתפשט עד סיום היסוד דז"א עצמו. והארה של התפשטות יסוד דאבא למטה מן החזה, שאז הוא בגלוי, יוצא לחוץ מז"א עצמו, ונעשה שם פרצוף יעקב כנודע. וזש"ה ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. כי שרשו של יעקב, הוא מיסוד דאבא כנזכר, אחר תשלום יסוד דאימא בחזה דז"א, ושם יציאתו וגילויו מתוך יסוד דאימא, הנקרא באר שבע. כמו שנבאר, כי יסוד דאבא הוא זכר, ונקרא אבר, ולכן נרמז בס"ת: ויצ"א יעק"ב מבא"ר, ס"ת אב"ר. אבל יסוד דאימא נקבה, מתהפך ונעשה באר, חקוק וחלול, שבו נכנס האבר הנזכר, ולכן היסוד של הנקבה, נקרא לעולם בשם באר.