א) ויאמר אלהים יהי אור, א״ר יצחק, מכאן משמע, דעקרן קב״ה להני נטיען, ושתיל לון. דכתיב יהי.
א) ויאמר אלקים יהי אור: אמר רבי יצחק, מכאן נשמע, שעקר הקב״ה נטיעות האלו, ושתל אותן במקום אחר. שכתוב יהי. (מאמר זה כבר נדפס בזהר בראשית ב׳ מאות קמ״ז עד אות קס״ה).
פירוש, ז״א ונוקביה, מקורם ממקום למטה מטבור דא״ק, ששם שולטת המלכות דמדת הדין, שעליה היה צמצום הראשון שלא תקבל את אור העליון. ואם זו״ן היו נשארים כן, לא יכלו גם הם לקבל אורות העליונים בשביל העולמית, כמו המלכות דמדת הדין שבהם. לפיכך עקר המאציל את זו״ן ממקום המלכות דמדת הדין, ושתל אותם במלכות המשותפת עם בינה, שהיא מדת הרחמים. הראויה לקבל אור העליון. שבזה הוכשרו גם זו״ן לקבל אורות העליונים בשביל העולמות. (כמ״ש בזהר ב״א דף ז׳ ד״ה וכבר. ובפתיחה להסולם אות ט״ו). ונודע שששת ימי בראשית הם סוד שש הספירות חג״ת נה״י דז״א. באפן, שהכתוב ויאמר אלקים יהי אור, נאמר בחסד דז״א.
וז״ש, ויאמר אלקים יהי אור, אר״י מכאן משמע, דעקרן קב״ה להני נטיען. כי מתיך שנאמר יהי אור, בז״א, דהיינו שקיבל אור העליון, משמע שעקר הקב״ה את זו״ן המכונים נטיעות, ממקום המלכות דמדת הדין, ושתיל לון, במקום המלכות המשותפת במדת הרחמים. כי אם לא כן, איך היה ז״א יכול לקבל את אור העליון, ואיך נאמר בו, ויאמר אלקים יהי אור, הרי המלכות דמדת הדין אינה ראויה לקבל את אור העליון. (ועי׳ בזהר בראשית ב׳ אות קמ״ז).