תוכן

תשמ"ד-מה מאמר מב
הזהר (תזריע דף א ובהסולם אות א) שואל על פסוק על משכבי וז"ל, ר' אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי וכו', שואל אומר על משכבי במשכבי היה צריך לומר, מהו על משכבי, ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות משום שהיא יושבת בין שאר העמים, עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות, ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי שיוציאנו ממנה.
ידוע שכנסת ישראל, הוא מלכות, שהיא כוללת כל הנשמות, וידוע שכל אדם נבחן לעולם קטן, כמ"ש בזה"ק, היינו שהאדם נכלל מע' אומות העולם, שזה מכוון נגד הז' ספירות, שכל ספירה נכללת מעשר הרי הם ע' בחינות והם הלעומת דקדושה, שיש ז' ספירות דקדושה, והע' אומות, שהאדם נכלל מהם פירושו הוא שיש לכל אומה תאוה מיוחדת, השייכת לבחינתה, והאדם נכלל מכל הע' תאות שיש באופן כללי בהאומות העולם.
ויש בחינת ישראל גם כן באדם, שזהו בחינתו עצמו, אבל היא נקראת נקודה שבלב, שפירושו, של נקודה, היא חושך, דהיינו שבחינת ישראל שבה אינה מאירה, והיא נבחנת לבחינת אחוריים, והטעם הוא משום שהיא נמצא בגלות, תחת שליטת הע' אומות שיש בהאדם.
ובמה יש להם כח לשלוט על בחינת ישראל שבה, הוא שעל ידי שאלות ששואלין לבחינת ישראל מתי שרוצה לעשות משהו להקב"ה, שזה נקרא ישר-אל, אז הם נותנים להבין שלא כדאי לעבוד, רק לשם אהבה עצמית, משא"כ לשם שמים, אז הם שואלים מה העבודה הזאת לכם, שלמדנו שזהו שאלת הרשע ואם הוא רוצה להתגבר על טענותו אז בא לו שאלת פרעה, שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ואם השאלות לא פועלים על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות האלו חוזרות ונשנות כל היום. כמ"ש (תהלים מב, יא) "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך". ואין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטתם, והם משפילים את בחינת ישראל שבאדם עד לעפר, כמ"ש (שם) "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו" ויש לפרש שעי"ז כי שחה לעפר נפשנו, זה גורם לנו דבקה לארץ בטננו, שענין בטן הוא הכלי קבלה של האדם, והוא שהנקודה שבלב, הוא בבחינת עפר, זה גורם שהכלים שלנו יש להם דביקות רק עם ארציות, שהיא אהבה עצמית.
משא"כ אם היה המלכות שמים בבחינת כבוד, אז לכבוד היה לנו בודאי אם יש לנו ההזדמנות לשמש לה' עם משהו, אפילו שיהיה שרות הכי קטנה, להון רב יחשב לנו, וכדאי בשביל כבוד זה לותר על כל התענוגים שבאים לנו על ידי אהבה עצמית, וזהו שאנו אומרים בתפלת מוסף דשלש רגלים, אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, שפירושו שאנו מבקשים מה' היות שמלכות שמים היא בשפלות, והיא בבחינת שכינתא בעפרא לכן אנו רוצים שה' יגלה לנו את החשיבות והכבוד של מלכות שמים, ואז לזכיה גדולה יהיה לנו, שנזכה עי"ז לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה'.
וזהו שמפרש הזהר, "על כן בקשתי את שאהבה נפשי שיוציאני ממנה", כידוע שהאדם נכלל מג' נפשות, א' נפש דקדושה, ב' נפש דקליפת נוגה, ג' נפש דשלש קליפות הטמאות.
והנפש דקדושה הוא מאירה רק בבחינת נקודה כנ"ל. אי לזאת הנפש דקליפת נוגה, שהוא צריכה להתחבר להנפש דקדושה, כמו שביארנו במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל, והיות שעיקר הפועל הוא הנפש דקליפת נוגה, כי הנפש דשלש קליפות הטמאות אי אפשר לתקן, ונפש דקדושה לא צריכים לתקן משום שהוא קודש, אלא כל העבודה הוא עם הנפש דקליפת נוגה, ובזמן שעושה מצות אז הקליפת נוגה מצטרפת לקדושה, ובזמן שעושה ח"ו עבירות אז הנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דשלש קליפות הטמאות. אבל הנפש דקדושה היא באחוריים שלא מאירה, והיא נמצאת בשפלות, לכן לא רוצים להשתדל ולעשות מעשים טובים בכדי שהקליפת נוגה יצטרף להקדושה.
לכן על משכבי בלילות וכו', בקשתי את שאהבה נפשי שיוציאנו ממנה, שנפש דקדושה הוא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת הטמאה, ומבקשת מאת שאהבה נפשי שיוציאני ממנה מארץ הטמאה, פירוש היות שנפש דקדושה היא בשפלות, לכן הנפש דנוגה עושה מעשים מה ששלש קליפות הטמאות רוצים, נמצא אז לפי"ז שהנפש דקדושה מוכרח לסבול, את השליטה של הקליפות הטמאות שולטים אז, לכן הנפש דקדושה מבקשת שיוציאני מהגלות הזה המכונה לילות.
שם בזהר וז"ל ר' אחא זה שלמדנו שהקב"ה גוזר על הטיפה אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. וא"כ לא צריכים לגזירת הקב"ה, א"ר יוסי ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.
והתירוץ הזה הוא בלתי מובן, מה הוא מתרץ כיון שהבחן בה, אם זכר וכו' הוא גזר ולמה הוא צריך לגזור הלא זה יהיה מאליו זכר או נקבה, ומפרש שם בהסולם וז"ל, פירוש ג' שותפין באדם, הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלובן שבו, ואמו האודם שבו, והקב"ה נותן נשמה. ואם הטיפה היא זכר נותן הקב"ה נשמה של זכר, ואם נקבה נותן הקב"ה נשמה של נקבה, ונמצא שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטיפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטיפה שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטיפה להיות זכר. ונמצא שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה. עכ"ל.
ולהבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש כל הג' שותפים הוא באדם אחד, ואביו ואמו הם הגורמים שיולד בן, אביו נקרא הזכר ונקרא איש, ונקרא שלימות כי זכר הוא בחינת שלימות, ואביו נותן את הלובן כי לבן נקרא שלימות שאין שם שום לכלוך, ואמו נקרא נקיבה, ונקרא אשה ונקרא בחינת חסרון כי נקב פירושו חסרון, ונקרא אודם, כמו שאומרים יש שם אור אדום, שאי אפשר לעבור שם, שזה נקרא מחסום, שלא יכולים ללכת קדימה. והקב"ה נותן את הנשמה כי הכל יכול האדם לעשות אבל רוח חיים זה שייך להקב"ה.
וסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לחלק את יום העבודה, לבחינת יום ולבחינת לילה, יום נקרא שלימות, ולילה נקרא חסרון, ובכדי שיולד בן שיהיה לו אריכת יום, הבן הזה צריך להולד על ידי אביו ואמו, כי אביו נותן לו הלובן היינו השלימות, שזהו בחינת איש זכר, ואמו נותן לו את בחינת החסרון, שזה נקרא אמו נותן את האדום, שהוא בחינת חסרון, הנקרא אשה, נקבה, וענין השלימות וחסרון צריך להיות מטעם היות כי האדם צריך לקבל מזון לחיות, ואז הוא יכול לעבוד, כמו כן כאן בעבודת ה', האדם מוכרח לקבל מזונות רוחניים, ואח"כ הוא יכול לראות מה שיש לתקן, אחרת אין לו כח לעבודה בלי מזונות. ומזונות מקבלים רק משלימות.
אי לזאת ניתן לנו, להוציא שלימות, בזמן שעוסקים בתורה ומצות, שאז אין לנו להסתכל עד כמה שאנו משתדלים בקיום תורה ומצות שהם יהיו על צד היותר טוב בלי שום חסרון, היינו להסתכל על עצמנו, ולראות אם אנחנו בסדר או לא, אלא אז הזמן להסתכל על התורה ומצות הם כלעצמם, היינו תורה ומצות של מי אנו מקיימים, שאנו צריכים לחשוב על נותן התורה, כמו שאנו מברכים ברוך את ה' נותן התורה, ובמצות אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, היינו לדעת שאנו מקיימים מצות ה', ולכן אנו צריכים להסתכל על החשיבות של הנותן, ואנו צריכים לקבל מזה חיים ושמחה מזה שאנו זכינו לקיים, מה שהוא צוה לנו, באפס מה, ולומר אז שגם העשיה שאעפ"י שזה הוא עדיין לא קיום אמיתי, שיהיה בכל לשם שמים, אבל מכל מקום אנו צריכים להאמין שיש אנשים, שלא עלה ברצונם ומחשבתם, לקיים התורה ומצות אפילו בקטנות שבקטנות, ולנו נתן הקב"ה, רצון וחשק, לקיים קצת היינו במיעוט הבנה, אבל אנו סוף כל סוף עושים משהו, משא"כ אנשים גם המשהו אין להם, וכשמשימים לב לזה אז מקבלים חיים ומזונות מזה.
וזה נקרא אביו נותן את הלובן, כנ"ל, ששלימות נקרא לבן, שאין שם שום לכלוך, והרוח בזה הוא בשתים, א' שעי"ז הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא, ומה שהוא נותן צריכים להאמין שהוא שלימות ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם, וממילא הוא לוקח מזונות שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד עבודת הקודש. ב' לפי שיעור החשיבות שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו שאינה על צד הטהרה אמיתית, היינו שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד, עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה, בין חשיבות הבורא, לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.
אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים כלים דהשפעה, ותיקון הכלים נקרא בחינת נוקבא חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו, וזה נקרא ואמו נותן האודם, היינו שרואה אז את האור אדום שהם המחסומים העומדים לו על הדרך ולא נותנים לו להגיע להמטרה.
ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה מה שיש לו בעניני מוחא וליבא, ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע, וגם רואה איך שהגוף שלו הוא גוף חלוש שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו, לכן הוא רואה שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד כמ"ש (תהלים קכז) "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".
ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת אביו ואמו, כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה שהוא רוח חים, ואז נולד ולד. וזהו שאמרו רז"ל ג' שותפים באדם, כנ"ל, והולד הזה שנולד נבחן לזרע של קיימא, היינו שיש לו אריכות ימים, אחרת אם אין לו מה שהקב"ה נותן לו נשמה נקרא הולד הזה שנולד, נפל, היינו שאין לו זכות קיום והוא נופל ממדרגתו.
ויש לדעת שמצד הבורא, הוא רוצה לתת כמבואר בכמה מקומות, שאור העליון אינו פוסק מלהאיר, אלא לכלים מוכשרים לקבל אנו צריכים.
אי לזאת שתלוי בהכנת האדם, יש להבחין בזה ב' בחינות, היות בהאדם שני כוחות, א' כוחות דקבלה. ב' כוחות דהשפעה וב' כוחות אלו, צריכים לתקנם, שיהיו בעל מנת להשפיע, כח השפעה שבאדם נקרא איש, וכח הקבלה שבאדם נקרא אשה, נקבה.
וענין זריעה נקרא, שהאדם נותן עבודה, בכדי להשיג דבר מה, למשל, כשהאדם צריך לחטים, אז הוא זורע חטים, היינו מעבודתו ירויח חטים. ואם הוא צריך לתפוחי אדמה, הוא יזרע תפוחי אדמה, היינו מאיזה מין שהוא רוצה אותו עבודה הוא נותן, וזה מרויח.
כמו"כ בעבודת ה' אם הוא רוצה לתקן את כלים דהשפעה המכונה זכר איש, שזה נקרא אם האיש מזריע תחילה היינו תחילת מחשבתו, הוא לתקן כלים דהשפעה. אז וילדה נקבה, כידוע שיש ערך ההופכי בין כלים לאורות, שאור הנקבה בחינת קטנות.
ואם האשה מזריע תחילה, היינו שרצונו לתקן כלי קבלה שיהיו בעמ"נ להשפיע. אז וילדה זכר, היינו אור הזכר, שהוא אור דגדלות. והקב"ה הוא נותן נשמה והקב"ה מבחין בהטיפה, היינו בעבודת האדם, מאיזה בחינה היה הזריעה שלו, היינו הכנה, זאת אומרת אם הוא רוצה שהכלים דקבלה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, הנקרא נשמה דגדלות, ואם הוא מבחינת איש היינו שהוא רוצה רק שכלים דהשפעה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מקבל מהקב"ה אור דקטנות הנקרא נקבה.