תוכן

תשמ"ד-מה מאמר מא
בזהר (שמיני ובהסולם אות א) ר' יצחק פתח, וכו' ואורייתא כולא חד שמא איהו דקב"ה, ובהסולם וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב"ה, ובאורייתא אתברי עלמא, ובהתורה נברא העולם, שהיתה כלי אומנתו שלו, לבריאת העולם. באות ב' כתוב שם, ובהתורה נברא האדם, ז"ש ויאמר אלקים נעשה אדם, לשון רבים, וכו', אמר לה אני ואת נעמיד אותו בעולם. ר' חייא אמר תורה שבכתב, שהיא ז"א, ותורה שבעל פה, שהיא מלכות, העמידו את האדם, וכו'.
אנו רואים כאן, ג' דברים, א' שכל התורה היא שם אחד קדוש, ב' שהעולם נברא בהתורה, ג' שהאדם נברא בהתורה. ידוע דרשת חז"ל בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית וכו'. דענין בריאת העולמות היה בשביל להטיב לנבראיו, היינו בשביל הנשמות, היינו שהנשמות יקבלו את הטוב והעונג אם כן שמצד ה' הוא להשפיע, ומה חסר להנבראים שיקבלו, ולמדנו שבכדי שתהיה השתוות הצורה צריכים הנבראים להשיג הכלי הנקרא רצון להשפיע, והיות שהרצון להשפיע אינו מצד הטבע לכן צריכים לדבר שיתן לו הכח הזה הנקרא רצון להשפיע, וכח הזה, שהתחתון מקבל שיהיה בידו כח להשפיע הוא על ידי התורה, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, נמצא לפי"ז כמו שראשית הוא ישראל, כמו כן צריכים להתורה שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, לכן גם התורה נקרא ראשית, משום שזה בלי זה לא הולך.
וידוע מאמר הזהר כי אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא, ולפי הנ"ל הוא כשישראל משתדל בתורה, עי"ז הם זוכים לבחינת קוב"ה, היינו לבחינת שמותיו של הקב"ה.
נמצא שיש להבחין ב' ענינים בתורה, א' מאור התורה, שזה בא כדי להחזירו למוטב, שהוא תיקון הכלים. וב' להשיג את האור תורה שהוא בחינת שמות הקדושים, המכונה בשם, גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה. (עיין בספר מתן תורה דף סד).
ולפי"ז יוצא, כשאנו לומדים תורה, יש שם להבחין את ב' ענינים הנ"ל. א' להמשיך בחינת מאור שיעשה לנו כלים דהשפעה, ובלי מאור התורה, אי אפשר להשיג כלים אלו, אי לזאת לְמַה הוא מצפה שישיג שכר עבור למוד התורה, כל חשקו הוא רק להשיג את הכלי הזו שנקרא כלי דהשפעה, וזהו דוקא לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועשה הרבה מאמצים שיוכל לעשות מעשים רק בכוונה דלהשפיע, ורק אז הוא יכול להגיע לידי ידיעה שבחינת הרצון לקבל שנטבע בו מצד הטבע אי אפשר לבטלו, ואז מתחיל להבין שהוא זקוק לרחמי שמים, שרק הקב"ה יכול לעזור לו לזכות לכלי דהשפעה, ועזרה זו בא מבחינת המאור התורה כנ"ל.
ומשום זה צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלימוד, מה המטרה שלי מלימוד התורה, היינו מה אני צריך לדרוש מהלימוד התורה, אז אומרים לו שהוא צריך לבקש קודם על כלים, היינו שיהיה לו כלים דהשפעה המכונה השתוות הצורה, שבזה מסתלק הצמצום וההסתר שנעשה לגבי הנבראים, ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה', ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהטיב לנבראיו, משא"כ, אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך של השפעה כמ"ש רז"ל כל מעשיך יהיו לשם שמים, וזה נקרא הכנת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליונה, והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה כמו שכתבו רז"ל המאור שבתורה מחזירו למוטב.
ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה הנקראת השגת התורה, שהיא מבחינת שמותיו של הקב"ה, הנקראת בלשון הזה"ק אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא.
בזה נבין מ"ש שם בזהר (אות ב'), ובאוריייתא אתברי בר נש, פירוש ובהתורה נברא האדם, ויש להבין מה הקשר בין תורה להאדם, שנגיד שהאדם נברא מהתורה.
וצריכים להקדים מה שאמרו רז"ל (יבמות סא) וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר, קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן את צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.
וצריכים לדעת מהו בחינת אדם, היינו איזה דרגה הוא אדם, שאין העכו"ם יכולים להקרא בשם אדם. הנה רז"ל אמרו על הפסוק (ברכות ו, ב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, וכו', מאי כי זה כל האדם, א"ר אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה.
נמצא שהאדם נקרא מי שיש בו יראת שמים. והיות שהאדם נברא עם יצה"ר, שהוא מרחק אותו מיראת שמים, א"כ מהו העצה שנוכל לומר שעי"ז הוא יזכה ליראת שמים, על זה בא התשובה, שעל ידי תורה, הוא יוכל לנצח את היצה"ר כמו שאמרו רז"ל בראת יצה"ר בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב.
ולפי"ז יכולים לפרש שהאדם נברא ע"י התורה, כי הסיבה שיכול לצאת בחינת אדם כנ"ל, הוא דוקא ע"י תורה, וזה פירוש ובהתורה נברא האדם.
ועל דרך זה יש לפרש מה שכתב שם בזה"ק ובאורייתא נברא העולם, גם זה קשה להבין, איזה קשר יש מהתורה שהוא דבר רוחני, והתורה נקרא שמותיו של הקב"ה, ואיך נמשך ממנו עולם הגשמי, ולפי הנ"ל ניחא, שהכוונה הוא שהעולם נברא, הכוונה על עולם ומלואה, שפירושו עולם שבו נמצאים הנשמות שמטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו להנשמות, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שבריאת העולם הכוונה להרצון לקבל, ובכדי שיהיה השתוות הצורה מענף להשורש כידוע, היתה הצמצום שפירושו הסתר והעלם שלא יהיה נגלה האור העליון, שהוא בחינת טוב ועונג, א"כ איך אפשר לקיום העולם שיכלו לקבל, ולא ימותו, כדוגמת שהיתה בשבירת הכלים שנשברו ומתו מטעם שלא יכלו לכוון בעל מנת להשפיע, אלא ע"י התורה שהמאור שבה מחזירו למוטב יקבלו כלים דהשפעה שבכלים האלו יכולים לקבל שפע ועונג, ויתקיים מטעם שהם יכלו לקבל בעמ"נ להשפיע.
וזה הפירוש ובאורייתא נברא העולם. שבריאת העולם שהיתה מטעם להטיב לנבראיו היה תיכף על כונת לשם שמים, וזהו ע"י התורה.
היוצא מכל הנ"ל, שאנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא להטיב לנבראיו, ואם היצה"ר בא לאדם ושואל אותו כל הקושיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע, זאת אומרת שלא להגיד שהשאלות של יצה"ר, הוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שעי"ז הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות, היינו שכל התגברות בעבודה נקרא, בחינת הליכה בעבודת ה', כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, היינו שכל התגבריות מצטרפות לשיעור מסיום, הנצרך להיות כלי, לקבלת השפע.
והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה, וזה כדוגמת מסך שצריכים לעשות על עביות, נמצא אם אין לו רצון לקבל אין לו על מה לעשות מסך, לכן משום זה כשהיצה"ר, מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולעלות אותם למעלה מהדעת, וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקק, אל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד מהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה, נמצא לפי זה אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה, וע"ז נאמר כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה, היינו אם הוא זוכה הוא מקבל עי"ז עליה, ואם לא הוא מקבל עי"ז ירידה ברוחניות. וסדר הירידות הוא לאט לאט כל אחד לפי סדר שלו, ובדרך כלל, האדם בא לידי שכחה, היינו ששוכח שיש בכלל ענין עבודה שצריכים להשתוקק לדביקות ה', אלא כל המרץ שהיה לו נכנס בדברים גשמיים היינו שאז הוא מוצא יותר טעם בדברים גשמיים, היינו שבזמן שהיה קשר עם עבודת ה', היה קצת מרוחק מדברים גשמיים זאת אומרת שלא היה מקבלים אצלו ערך שיש להתחשב עמהם, משא"כ בזמן שמתחיל להתרחק מהעבודה, אז כל דבר גשמי שהיה בעיניו לדבר בלתי חשוב, מקבל אצלו צורה חשובה, עד כדי כך שדבר הכי קטן נעשה לו למפריע גדול, ועושה לו מחסום באמצע הדרך ולא יכול ללכת קדימה, ולפעמים הירידה שקבל, בזמן שהוא כן נזכר שיש ענין עבודה רוחניות, אז כשנזכר מזה הוא בא לידי עצבות, שעצבות זאת מביא לו שהוא רוצה רק לישון, פירוש שהוא רוצה לסלק את עצמו מהמצב שבו הוא נמצא, והוא חושב שע"י שינה הוא ישכח מכל המצבים שלו, ולפעמים הוא בא לידי יאוש בכלל היינו שאומר אני לא רואה אצלי שום התקדמות, אלא להפך, היינו כל כמה שאני משקיע כוחות, והייתי צריך להתקדם קצת לפי הכוחות שאני עשיתי עבור להשיג משהו רוחניות, ואני רואה שכל פעם אני הולך אחורי ובטח דבר עבודה באופן זה היינו עבודה דלהשפיע הוא לא בשבילי, משום שאני לא מוכשר לזה, בדרך כלל אומרים משום שאני חלש אופי, אין בי הכח שאני אוכל להתגבר על הרצונות שלי, ולפעמים הוא נעשה יותר חכם, ואומר בכלל אני לא רואה מי הוא שכן זכה למשהו ברוחניות, אז אחרי כל הוכוחים שיש לו עם הגוף שלו, והגוף נותן לו להבין איך שהוא מדבר כל כך בצדק מאה אחוז, וזה מביא לו מצב שהוא רוצה לברוח מהמערכה, ושוב להכנס לעולם הגשמי כמו הכלל ולא יהיה יותר חכם מהכלל כולו, אלא ללכת עם התלם של הכלל, ובעיקר שהוא בטוח שמה שהוא החליט לא יכול להיות אחרת.
ומה עושה הבורא ית', לאחר שכבר שכח הכל, פתאום הוא מקבל איזה התעוררות מהשי"ת, ומתחיל שוב לפעפע בלבו השתוקקות לרוחניות, ומתחיל שוב לעבוד בהתמדה וכח הבטחון עובד בקרבו, כאילו שבטח יזכה להתקרבות ה', ושוכח כל ההחלטות שעשה בדעתו צלולה ובחשבון מדיוק עד כדי כך שהיה כבר מתחרט על הראשונות, זאת אומרת שלבו היה מצטער על מה שנכנס מלכתחילה לבוץ כזה הנקרא עבודה דלהשפיע, והוא היה בטוח שהחשבון שלו הוא מאה אחוז צודק. אבל האתערותא דלעילא שקבל עכשיו, הוא משכיח לו הכל, והטעם הוא, כי כן סדר העבודה האמיתית שרוצים להראות מלמעלה, שהאדם הוא אין ואפס, עם כל השכל שלו, אלא אם יבקש מה' שהוא יעזור לו, ואם זה יהיה באמת, היינו שיודע בברור שאין שום אפשרות שהאדם יהיה לו היכולת לצאת מהמצב שבו הוא נמצא תחת שליטת אהבת עצמית, המכונה גלות מצרים, שזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא.
אבל אם האדם רק אומר ולא מרגיש מאה אחוז, שאין בידו לעזור משהו, אז אין ההתקרבות אמיתית בא מלמעלה, אלא אז חוזר חלילה, כמו שהיה מקודם, היינו שעוד הפעם בא לו מחשבות ורצונות מהגוף ושוב מתחיל עוד הפעם הויכוחים הקודמים, ושוב בא ליד המצבים הנ"ל, ושוב מחליט שיהיה בורח מהמערכה, כנ"ל ושוב בא לידי החלטה כנ"ל.
ושוב אח"כ בא לו מלמעלה איזה התעוררות, שזה נקרא קריאה שקוראים אותו ורוצים שוב לקרב אותו לה', ואם אז ג"כ אינו משתדל בההזדמנות שנותנים לו, ואז חוזר חלילה אותה הסדר כמו שהיה לפני המצב הזה כנ"ל.
וכעין זה מצאנו בזהר (תזריע ובהסולם אות ו) ורחוק מפנינים מכרה, מקחה היה צריך לומר דהיינו שקשה לקנתה, יותר מפנינים, מהו שאומר מכרה, ומשיב אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים כמו שאת אומר, ויעזבו בני ישראל את ה', וימכור אותם ביד סיסרא. ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, ז"ש ורחוק מפנינים מכרה.
אי לזאת לא להתבהל מה שהגוף לפעמים הוא מראה צבעים שחורים, אלא שצריכים תמיד לתחזק למעלה מהדעת ולא לשמוע לעצת הגוף, מה שהוא מספר לנו דברי פירוד מהקדושה, אלא להתגבר בתפילה אמיתית ובטח נושע לצאת משעבוד שליטת מצרים ולזכות להגאולה.